חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

סיפורם של עגילים ש"נגנבו" פעמיים

הסעיף בחוק נועד להרתיע את המבוטח ממסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות בנוגע למקרה ביטוח

 

 

תאמ (חי') 7178-09-10  מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אריה צנגוט

 

בית המשפט: השלום בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 1/8/2011

 

על ידי כב' השופטת: רננה גלפז מוקדי

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של חברת הביטוח כנגד מבוטח להשבת תגמולי ביטוח ששילמה לו בשל נזקי פריצה לדירה וזאת לאחר שגילתה שהמבוטח הגיש כעבר מספר שנים תביעה לחברת ביטוח בגין אותם הפריטים אשר לגביהם כבר קיבל פיצוי?

 

רקע: המבוטח ביטל  את דרישתו לפיצוי מחברת הביטוח השניה (ביטוח ישיר) לאחר שהודה, כי דובר באותו עגיל אשר בגין אבדנו ואבדן בן זוגו, קיבל פיצוי מחברת הביטוח בראשונה (מגדל).

 

בית המשפט קיבל את התביעה של חברת הביטוח וחייב את המבוטחים להשיב לחברת הביטוח את תגמולי הביטוח בצירוף ריבית והצמדה והוצאות.

 

 

מתוך פסק הדין:

 

"הוראת הסעיף נועדה, כך נראה, בין היתר, להרתיע מבוטח מלמסור עובדות כוזבות אודות האירוע, או להעלים עובדות כלשהן, בכוונת מרמה, ולכן באה אותה סנקציה חמורה של פטור מוחלט של המבטחת מחובתה (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998).

 

בפסק הדין בעניין נסרה האמור, נדון הדיבור "כוונת מרמה" המופיע בסעיף 25 הנ"ל ונקבע כי הסעיף כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. 

 

אשר לנטל להוכיח את הפטור הקבוע בסעיף 25, אזי הוא מוטל על המבטחת.

 

אחר שמוכיחה המבטחת קיומם של שני היסודות הראשונים, נשאלת השאלה, האם נדרשת היא להוכיח אף את התקיימות היסוד השלישי, יסוד כוונת המרמה.

 

כפי שנקבע ברעא 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2011) (12.4.11), המדובר ביסוד נפשי הדורש הוכחה בנפרד משני היסודות הראשונים ויש לברר, טרם שלילת הזכות לתגמולים, מה היה המניע שעמד מאחורי הודעותיו הכוזבות של המבוטח, כאשר כפי שצויין בפסק הדין בעניינו של פלדמן האמור, מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטחת.

 

חרף העובדה שהנטל להוכיח את התקיימות שלושת היסודות בסעיף 25 הוא על המבטחת, אזי מקום בו הוכיחה המבטחת את קיום שני היסודות הראשונים, קובע פסק הדין בעניין פלדמן כך:

 

"מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו.""

 

"מחומר הראיות שהובא בפניי עולה כי בשנת 2006 דיווחו הנתבעים על זוג עגילים שנגנב מביתם. הנתבעים הודו כי קיבלו פיצוי מהתובעת בגין עגילים אלה. אני מקבלת את עדות השמאי, הנתמכת במסמכים אשר נמסרו לו על ידי הנתבעים בעצמם, וממנה עולה כי אלו מסרו את אותה חשבונית והערכת מחיר הנוגעים לעגילים, בשתי התביעות שלהם, הן ב- 2006 והן ב- 2010. לא מצאתי כי עדותו של השמאי התערערה באופן כלשהו וברי כי מסמכים אלו לא יכולים היו למצוא דרכם אל השמאי ולשמש בסיס להערכת המחיר שקבע, לולא נמסרו לו על ידי הנתבעים. עצם העובדה שאותם מסמכים ממש, ביחס לאותו זוג עגילים, נמסרו בפער של ארבע שנים, במסגרת שתי תביעות שונות, לשתי חברות ביטוח, כבר עניין זה בפני עצמו, מעלה חשד כבד למרמה.

 

כך גם אני מקבלת את עדותו של מר עוזר תוך דחיית טענותיה של הנתבעת כי לא ידעה את תוכן ההודעה שעליה חתמה. עיון בתוכן ההודעה תומך בטענתו של מר עוזר לאופן שבו נגבתה ההודעה, מה גם שהמשפט המתייחס לחוסר האמון שחשה הנתבעת אינו משפט אשר סביר שהיה נכתב, לו היתה ההודעה פרי מוחו של מר עוזר. מעבר לכך, המדובר בראיה כתובה, הנושאת את חתימתה של הנתבעת, אשר אישרה בתצהירה ובסופו של דבר, גם בפניי, כי אכן חתמה על ההודעה. טענתה כי הוספו דברים או כי הוקראו לה חלקים מן ההודעה בלבד, אינה מתיישבת עם מראה ההודעה והסימון בסופו של הכיתוב, כמקובל בגביית הודעות, המתאר את סיום ההודעה. טענתה האמורה כי לא קראה את הדברים שנכתבו מפיה בטרם חתמה, אף אינה מתיישבת עם התרשמותי מן הנתבעת כאישה משכילה.

 

איני מקבלת את טענת הנתבעים כי התבלבלו, או את הטענה כי הנתבעת לא ידעה אלו עגילים נגנבו ואלו נותרו, כאשר כזכור, לשיטת הנתבעים המדובר בסה"כ, בשני זוגות עגילי זהב. התיזה כי בשנת 2006 אבד זוג אחד ואילו בשנת 2010 אבד עגיל מזוג אחר, לא הוכחה על ידי הנתבעים ולטעמי, בשלב הזה, עבר הנטל אליהם, להבהיר הגיונה של גרסתם זו. הנתבעים סותרים זה את עדותו של זה בעניין הנדון, ולא ברורה גרסתם – האם מדובר בשני זוגות עגילים ובטעות בהגשת המסמכים לשמאי, או שמא בטעות תמימה במסגרתה דווח, בטעות, כי זוג העגילים שנגנב, הוא זוג אחר, אשר בפועל, נותר בידיה של הנתבעת. "

 

"כפי שציינתי לעיל, לא בכדי נחקק סעיף זה ומטרתו להרתיע את המבוטח ממסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות בנוגע למקרה ביטוח, זאת כאמור לעיל מאחר שהמידע הנוגע לתביעתו אינו מצוי בידי המבטחת, אלא בידיו. הסנקציה, לכן, היא פטור מוחלט מחבות. המחוקק נותן בסעיף זה ביטוי לחובה לקיים חוזה בתום הלב, הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

(ראה ע' הרמן דיני ביטוח (1989) עמ' 52-55 וכן ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה-2005) כרך ראשון, פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, עמ' 265-312).

אין כל טעם בסעיף זה אם הכוונה הינה רק לדחיית אותו חלק שלגביו נעשתה הרמייה, שהרי ברי כי חלק זה, מטבע הדברים, יידחה, משעה שיוכח כי נעשה מעשה מרמה. תכלית החוק מחייבת, לטעמי, דחייה מוחלטת של תביעות בהן נעשה מעשה מרמה, שהרי אחרת מאבד סעיף זה את טעמו. כך, למשל, נקבע כי גם אם יוכח כי המרמה לא השפיעה על גובה תגמולי הביטוח, עדיין תהא המבטחת פטורה מתשלום וגם כאשר מתברר כי המרמה נגע רק לחלק מן המעורבים, אזי גם מן האחרים יישלל הפיצוי.

 [ראה לעניין זה את רע"א 230/98 הנ"ל בעניינו של אחמד נסרה וכן את ע"א (י-ם) 9625/06  הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה (5.9.07) ואת ע"א (חי') 3000/04  אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי (26.10.05)].

לפיכך, מתקבלת טענת התובעת כי לאור התנהגות הנתבעים, המבוטחים, דינה של תביעתם לתגמולי ביטוח להדחות במלואה, זאת לאור הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. מאחר שתגמולי הביטוח התקבלו אצל הנתבעים כבר בשנת 2006, התוצאה היא כי יש להורות על השבתם לידי התובעת."

עבור לתוכן העמוד