חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריות בנזיקין של מארגני מסע רפטינג

השופט כהן מעלה את ההבחנה במקורות שבין נזקי גוף, אשר לגביהם אין הסכמת הניזוק מועילה, לנזקי ממון שבהם היא מועילה

 

 

 

 

ע"א  3388/12 וע"א 3092/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ ואח' נגד עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן  ביום: 26/1/2014

 

על ידי כב' השופטים: המשנָה לנשיא מ' נאור, א' רובינשטיין וי' דנציגר.

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את אחד הערעורים על פסיקת המחוזי או את שניהם, שקיבל תביעה שהוגשה על ידי אלמנתו וילדיו של שלמה חרובי ז"ל, אשר נהרג במהלך מסע שייט "רפטינג" בנהר הוואטוט שבפפואה-גיניאה החדשה?

 

רקע: במסע זה קיפחו את חייהם, פרט למנוח, שני אנשים נוספים. בית המשפט קבע כי מארגני המסע – מי שהיו הנתבעים בפניו, חברת נהרות משלחות רפטינג בע"מ וכן בעלי החברה, נושאים באחריות לאירוע שבו קיפח המנוח את חייו, וקבע את סכומי הפיצוי.

 

בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים

 

מתוך פסק הדין:

"אני סבורה שבדין פסל בית המשפט המחוזי את תוקפה של תנית הפטור במקרה זה. את הפסילה ניתן להשתית על מספר אדנים. ראשית, תמימת דעים אני עם העמדה שהובעה בספרות, שלפיה למגמה של בתי המשפט לפסול תניות פטור מנזקי גוף ניתן למצוא חיזוק בפרשנות המצמצמת שניתנה לדוקטרינה של הסתכנות מרצון, ואשר עליה עמדתי לעיל

...

 

שנית, אחד החששות העומדים בבסיס הנטייה לפסול תוקפן של תניות פטור בגין נזקי גוף הוא שקיומה של תנית הפטור יוביל להימנעות מנקיטת אמצעי הזהירות הדרושים למניעת התממשות הסיכון

 

...

 

לבסוף, מזווית שיקול המדיניות, מתן פטור מאחריות ל"נהרות" בגין התרשלות כה ברורה פוגע ממשית בתחושת הצדק, בהותירו את הניזוק ללא תרופה (השוו: עניין צים, 1399). המנוח לא יצא לשיט עם קבוצה של חברים. האחריות לשיט הושמה בידיה של "נהרות", אשר ארגנה את המסע ודאגה לכל הנדרש. האינטרס הציבורי מצדיק לשחרר את המנוח מתנית פטור במקרה שכזה (השוו: פרידמן וכהן חוזים, 558; ואבחנו מע"א 493/69 מדינת ישראל נ' חדד, פ"ד כד(1) 7, 13-12 (1970))."

 

 

ולעניין ערעורם של התובעים: גם כאן איני סבורה שעלינו להתערב בממצאים שבעובדה בעניין השתכרותו הצפויה של המנוח בעתיד. קראתי את נימוקיו של בית המשפט לאי קבלת עמדת המומחה מטעם התובעים לעניין זה ואין מקום להתערב בהם. קביעתו של בית המשפט, על דרך האומדנה, את הפיצוי בגין אובדן השתכרותו של המנוח הולמת בנסיבות.

 

 על כן יש לדחות את שני הערעורים. לא יהיה צו להוצאות."

 

 

 

"המשנָה לנשיא

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.  מסכים אני לחוות דעתה של חברתי המשנה לנשיא. בנסיבות נכון יהא שלא להיעתר לשני הערעורים.

 

 

ב.  בית המשפט קמא (פסקה 23) ייחס ל"נהרות" התרשלות משולשת – מסרים מרגיעים שלא תחמו את האתגרים, בחירת המשתתפים, והעיקר – אי עצירה לתצפית טרם הכניסה לקניון, שהפך למרבה הצער למלכודת המוות. הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט מקובלים עלינו, כמות שכתבה חברתי. על כן הכרעתנו תחומה למסקנות המשפטיות, בנסיבות העובדתיות שלפנינו.

 

 

ג.  אשר לטענת ההסתכנות מרצון, טענה שובת לב, לא נס ליחה של ההלכה הותיקה ע"א 335/59 ריחני נ' צדקי, פ"ד טו(1) 159 שאיזכרה וציטטה חברתי. באותו עניין נדון סעיף ההסתכנות מרצון שבפקודת הנזיקין (לעת ההיא סעיף 56, כיום 5 בנוסח החדש). זו לשונו של סעיף 5(א):

 

 "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק, וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

 

ופירש השופט (כתארו אז) חיים כהן בעניין צדקי (עמ' 163), כי "הרוצה לחסות בצל סעיף 56 (כיום 5 כאמור – א"ר) עליו להוכיח לא רק שהתובע ידע את הסיכון והעריכו נכונה; עליו להראות, כי התובע, נתקל בסיכון הנדון בנסיבות שיש בהן כדי להצביע על כך שהוא קיבל על עצמו את הסיכון הזה מרצונו, בהכרה חיובית וברורה של הסכמה, בידיעת זכותו להישמר מפניה, ובבחירה חופשית להסתכן בכל זאת – לא מפאת לחץ או כפיה מצד הנתבע אלא מטעמיו שלו עצמו" (הדברים צוטט מפי פרופ' Bohlenבמאמרו Harvard law Review, Vol.20, 22, "Voluntary assumption of Risk",.

 

 

 

ד.   לשלמות התמונה אציין,כי ב"קודקס האזרחי – חוק דיני ממונות" (אפריל 2004) הוצע (סעיף 447) הנוסח הבא: "לא ישא אדם באחריות בנזיקין אם הנפגע ידע והעריך את הסיכון הצפוי לו והוא חשף את עצמו או את רכושו לסיכון מרצונו החופשי, תוך נכונות לשאת בעצמו בתוצאות הסיכון". סעיף זה כלשונו מצוי בהצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011, בסעיף 375 (הצעות חוק הממשלה, תשע"א, 853).

 

....

 

ה.     השופט כהן נזקק בעניין צדקי גם למשפט העברי (עמ' 164), ומעלה את ההבחנה שבו בין נזקי גוף, אשר לגביהם אין הסכמת הניזוק מועילה, לנזקי ממון שבהם מועילה היא, אך עליה להיות ברורה ומפורשת (בשונה מסעיף 5(א) לפקודת הנזיקין). הרמב"ם (חובל ומזיק ה', י"א) כותב (מצוטט בעמ' 165) "ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחברו, סמא את עיני, קטע את ידי – על מנת שאתה פטור, הרי זה פטור. ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור – הרי זה חייב, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך. אבל האומר לחברו, קרע את כסותי שבר את כדי – על מנת שאתה פטור, הרי זה פטור" ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור – הרי זה חייב לשלם, אף על פי שהרשהו להשחית". ועוד מביא השופט כהן מן הרא"ש – רבינו אשר, אשכנז-ספרד, המאות הי"ג –הי"ד – החולק על הרמב"ם, ולשיטתו אם ויתר הנחבל מפורשות על דמי הנזק פטור החובל.

 

 

 

ו.    ארחיב קמעא בעמדת המשפט העברי. מביא הרב א' שיינפלד בספרו נזיקין (בסדרת חוק לישראל בעריכת נ' רקובר, תשנ"ב-1991), 15-13 את דברי השולחן ערוך חושן משפט תכ"א, י"ב "... האומר לחברו, קטע את ידי, או סמא את עיני, על-מנת שאתה פטור, הרי זה חייב בחמישה דברים (קרי ראשי הנזיקין במשפט העברי – נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת – א"ר), שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך".

 

...

 

ז.   אכן, לעניין המחילה הגישה ההלכתית שאליה נידרש בהמשך באשר לתניית פטור בחוזה אחיד אינה חיובית, וניתן אולי לדמות זאת למעין מקרה של אנוס, שכן ההסכמה צריכה להיות מרצון (ראו שיינפלד, עמ' 16 והאסמכתאות שם). והנה בהע' 27 בעמ' 18 כותב הרב שיינפלד, בין השאר, מפי ד"ר א' ורהפטיג, "מחילה בנזיקין", עלון שבות (סיון תשל"ח, 24-19), הבא "ליישב את הסתירה שבפסקי השולחן ערוך, ולדעתו במקרה של היאבקות (תשובת הרא"ש) חשף הניזוק עצמו לסיכון, ולא לנזק ודאי, ובנסיבות אלה אין מטילים על המזיק אחריות לנזק... מה שאין כן במוחל מראש על נזק גופני שיעשה לו חברו, דין זה תלוי בגמירות דעתו של המוחל, ובזה דעת השולחן ערוך לפסוק כרמב"ם, שאין אדם עשוי למחול על ראשי איברים, וממילא אין רואים את מחילתו כגמירות דעת", הרב שיינפלד מעיר מצדו, כי הדברים הללו ניתן לאמרם "מצד הסברה", אך אין זו דעת השולחן ערוך, והפסיקה בשולחן ערוך להלכה בעניין ההיאבקות היא מפני ש"מחלו זה לזה", כעניין של הדדיות.

 

 

ח.     כך או אחרת, להשלמה נציין, לעניין הגישה לסיכונים בלתי מצויים, כי מ' ויגודה "על הציד במשפט הישראלי ובמשפט העברי", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים) בראשית 151, 157, מביא מפי הנודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, פראג, המאה הי"ח, שו"ת נודע ביהודה מהדורה ותניינא יורה דעה י'), אשר אוסר ציד לשם שעשוע "מצד יושר ההנהגה" , ובמישור ההלכתי מוסיף לאיסור, כי "כל העוסקים בזה צריכין להיכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא (הקב"ה) אמר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'... ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות?"; ניחא סכנה לצורך פרנסה, "אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאוות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על 'ונשמרתם מאוד'". עינינו הרואות, כי הסתכנות לשמה, וספורט אתגרי בהיקש, אינה מקובלת על חכמי המשפט העברי.

 

ט.   מכל מקום, משבאנו לעניין מחילה – קרי, תניית הפטור, אין המשפט בישראל על פי הפסיקה שאליה נדרשה חברתי מקבל אותה, מטעמים ברורים של מדיניות משפטית ותקנת הציבור ובגדרי חוזים אחידים; ראו גם א' פורת, נזיקין א' (תשע"ג-2013), 93, המציין כי "לבטיחות הניזוק יש עדיפות אפריורית על חופש הפעולה של המזיק, לפיכך התנהגות יוצרת סיכונים לא תיחשב לסבירה אם היא יוצרת סיכונים גבוהים מאוד לניזוק, וזאת בלא תלות בגודל הנטל בו היה על המזיק לשאת כדי להפחית את הסיכונים ולמנוע את הנזק"; בענייננו לטעמי – מקל וחומר; וראו גם שם 183-181.

 

 

י.    אשר לאשם התורם, אודה כי מתחילה סברתי שמא המקרה דנא נוטה לקביעת אשם מסוים כזה, בשל תולדות המנוח בספורט האתגרי; אך נוכח האמור מעלה והממצא העובדתי, מקובלת עלי עמדתה של חברתי, שאמנם אינה שוללת אשם תורם בכגון דא במקרים שונים, אך לא כן בנסיבות המקרה. לעניין התועלת שבהטלת אשם תורם ראו פורת, שם, 36-34, 45; המחבר המלומד דן (עמ' 134) בשאלה "האם בעת שנבחנת השאלה אם הניזוק היה בעל אשם תורם יש להתחשב ביכולותיו המיוחדות"; לענייננו, אלמלא הממצאים בקשר לכניסה למעבה הנהר וההתרשלות לגביה, אולי ניתן היה לדבר על אשם תורם בשל רקעו של המנוח, אך שוב – לא בנסיבות העובדתיות הללו; ראו גם  שם 514-513, לעניין סטנדרט הזהירות ויישומו."

 

 

 

יא.           סוף דבר, מצטרף אני לחברתי.                 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

"השופט י' דנציגר:

 

 

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי המשנה לנשיא השופטת מ' נאור ולהערותיו של חברי השופט רובינשטיין, אך אבקש להעיר מספר הערות במבט צופה פני עתיד:

 

 1.   מדובר ב"משוואה בשני משתנים": מחד, המערערת – חברת נהרות משלחות רפטינג בע"מ, אשר ארגנה את מסע השייט בנהר הוואטוט; ומאידך, המנוח – מר שלמה חרובי ז"ל, אשר השתתף במסע זה ובמסעות דומים באופיים בעבר. בהתאמה, ניתן לחלק את טענות המערערת לטענות הנוגעות לאחריותה במסגרת "המשוואה" (טענות בשאלת להתרשלותה) מחד, ולטענות הנוגעות לאחריותו של המנוח במסגרת אותה "המשוואה" (הסתכנות מרצון, תוקף תניית הפטור, האשם התורם) מאידך.    

 

המערערת

 

2.   באשר לחלקה של המערערת ב"משוואה", מקובלת עלי מסקנתה של חברתי המשנה לנשיא כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר התרשלות של המערערת במקרה דנן. התרשלותה של המערערת באה לידי ביטוי במקרה דנן בשלושה מישורים:

 

 ראשית, הכללתם של מסרים סותרים שנכללו בדף ההסבר המקדים ובפגישות שקדמו ליציאה למסע.

....

 

בית המשפט קבע כי המערערת העבירה למשתתפים "מסרים כפולים" וכי המסרים המרגיעים שלה לא תאמו את טיבו האמיתי של המסע, אשר אף לשיטתה הינו מסע קשה שנושא עימו סיכונים מיוחדים.

 

שנית, בחירת המשתתפים לא תאמה את סיכוני המסע. בית המשפט קבע כי משתתפי המסע אמנם השתתפו במסעות רפטינג קודמים שארגנה המערערת, אולם המסע הזה לא היה דומה לקודמיו, בשים לב לכך שמדובר בנהר סוער ובלתי מוכר למדריכי המערערת, שכולל אשדים רבים ברמת הקושי הגבוהה ביותר.

 

בית המשפט הדגיש כי "סינון" משתתפי המסע לא תאם את סיכוניו, וכי די בתוצאות המסע כדי להעיד על כך – כאשר איש מהמדריכים, שהינם אנשים צעירים בעלי כושר גופני גבוה ובעלי ניסיון ומיומנות בשחייה ב"מים לבנים", לא טבע ברפטינג על אף התהפכות הסירות, ואילו שלושת המשתתפים שלא שרדו את המסע, ובהם המנוח, היו אנשים מבוגרים בעלי כושר גופני בינוני.

 

...

 

 בשים לב לשלושת הנדבכים הללו, סבורני כי ההתרשלות של המערערת הינה התרשלות "מצטברת", שניתן לכנותה גם "התרשלות רבתי", במובן זה שדי בכל אחד מהנדבכים המתוארים לעיל בנפרד כדי לבסס את מסקנת ההתרשלות, ועל אחת כמה וכמה כך לנוכח הצטברותם. "

 

 

 

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.

עבור לתוכן העמוד