חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

דחיפה בתור לאוטובוס אינה תאונת דרכים

המחוזי ב"ש, קבע, כי בעת העמידה בתור לאוטובוס מדובר בהכנה לעלייה לאוטובוס אשר טרם החלה

 

 

עא (ב"ש) 29492-10-10‏ ‏ אסתר שרביט נ' מטרודן בע"מ ואיילון- חב' לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בבאר שבע

 

פסק הדין ניתן ביום: 17/7/2011

 

על ידי כב' השופטת: שרה דברת – אב"ד, ס. נשיא,  ובהסכמת כבוד השופטים, רחל ברקאי  ואריאל ואגו

 

 

עניינו של פסק הדין:  האם יש לקבל את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שקבע, כי פציעה בעת עמידה בתור לאוטובוס אינה מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

 

בית המשפט דחה את הערעור וקבע, כי בעת העמידה בתור לאוטובוס מדובר בהכנה לעלייה לאוטובוס אשר בשלב זה טרם החלה.

 

מתוך פסק הדין:

 

"השופט א. ריבלין בספרו "תאונת הדרכים", תש"ס- 1999 מסביר את משמעותו והשפעתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים: "בתיקון מס' 8 ביקש המחוקק להצר את גדרו של המונח "שימוש ברכב"... בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הפסיקה ובמיוחד הלכת שולמן, הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים" בצורה ניכרת, על ידי הקביעה כי המושג "שימוש ברכב" הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו, מלבד עצם הנהיגה ברכב, גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב או בשימוש בו ככלי תחבורה... המטרה המוצהרת מאחורי השינויים שהביא עימו תיקון מס' 8 לחוק היתה "להגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד- לפי תורת ה'סיכון התחבורתי' המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה". התיקון בא לאמץ, אפוא, את המבחן, שנדחה קודם לכן על ידי הפסיקה, "המבחן התחבורתי", ולהמיר בו את המבחן שגובש בפרשת שולמן: המבחן הייעודי"?

 

 

"במקרה שלפנינו מצטמצמת השאלה המשפטית למונח "שימוש ברכב מנועי" ובכלל זה להגדרת המונח "כניסה לתוכו"- האם נפילתה של המערערת נכנסת בגדר "כניסה לתוך הרכב".

בית משפט קמא קיבל עדות המערערת כמהימנה וקבע כי נפגעה בנסיבות שתוארו על ידה, אולם מסקנתו היא כי נסיבות אלה אינן מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") (ע' 4 לפסק דין קמא). זאת מכיוון ש"התובעת טרם הספיקה להיכנס אל האוטובוס. לא רק זאת, היא לא עשתה כל "תנועת כניסה", או "תנועת עליה" אל האוטובוס. כאמור, גם לא היה מגע פיסי בינה לבין האוטובוס. לפניה עמד אדם נוסף, אשר גם הוא טרם נכנס אל האוטובוס בעת שנפגעה התובעת על ידי אישה אחרת ועגלתה. על כן, יש לומר כי בהעדר מגע פיסי, בהיותה של התובעת בדרכה לעלות אל האוטובוס, בשלב של התקרבות אליו והכנה לעלות אליו, במטרה להיכנס, הרי אין לומר כי החלה כניסתה של התובעת אל הרכב המנועי, אלא מצויה היתה, עת שנפגעה, בשלב הטרומי של ההכנה שאינו כניסה" (ע' 5 לפסק הדין). בית המשפט דחה טענת המערערת כי התקהלות אנשים שרצו לעלות לאוטובוס, מהווה לכשעצמה חלק מהפעולה של השימוש בתחבורה ציבורית והסיכון התעבורתי. לגישת בית משפט קמא, "... לא כל שלב מוקדם בטרם שימוש ברכב מנועי מהווה שימוש כאמור.

 

קבלת טענתו של ב"כ התובעת בעניין זה, משמעותה תהא הרחבה בלתי סבירה של גדר המקרים, אשר יכנסו לתחום הסיכון התעבורתי על פי חוק הפיצויים, וחריגה מכוונת המחוקק בעניין זה" (ע' 7 לפסק הדין).

 

סקירת הפסיקה מאז תיקון מס' 8 ובייחוד הפסיקה הנוגעת למושג "שימוש ברכב מנועי", מלמדת כי המדובר ברשימה סגורה של דרכי שימוש אשר יוכרו כחלק מהגדרה זו. יחד עם זאת, אף אותה רשימה סגורה אינה ממצה את מגוון המקרים ונסיבותיהם המשתנות עימם יש להתמודד בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

 

אף המושג "כניסה לתוכו" טומן בחובו אינסוף אפשרויות אשר אינן מוגבלות באופן ברור גם לאחר תיקון מס' 8. עמד על כך השופט ריבלין בספרו הנ"ל: "תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השימוש ברכב ובכך סטה מנוסח הצעת החוק שנמנעה מלכלול אותם בגדר השימוש ברכב. בחוק אין התייחסות לשאלה מתי מתחילה הכניסה לרכב, או מתי מסתיימת הירידה ממנו. בשאלות אלה ראוי ליישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה אשר קדמה לתיקון מס' 8 ובכללה הלכת שולמן הנ"ל. הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב... אולם הפעולות הקודמות לכניסה אל הרכב אינן באות בגדר "כניסה"... הליכה אל המכונית איננה שימוש ברכב ... עדיין, המגע הפיסי בין הנפגע לרכב אין בו כדי להעיד על שימוש של "כניסה" לרכב. כך, מי שנתקל בדרכו באבן, מעד, נפל ונפגע  במהלך נפילתו ברכב, לא עשה שימוש ברכב ופגיעתו אינה עקב שימוש ברכב מנועי". ובהמשך: "תנאי המפורש והקביעה הכללית כי השימוש לצורותיו השונות, חייב השימוש להיות "למטרות תחבורה" עשוי לצמצם את הכניסה והירידה המקימים תחולה לחוק לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה"".

 

"סוגיה זו של כניסה לרכב נדונה בהרחבה ברע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145, שם נקבע על ידי כב' השופט אריאל: "מטרת החוק היא לכלול בתוכו את כל אותם נזקים הנכנסים בגדר הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה... פעולה הקשורה קשר ישיר לעצם הנסיעה ונעשית בסמיכות מקום וזמן לרכב ולנסיעה בו די בה כדי לקיים את הדרישה לקרבה עניינית ופיזית הדרושה לקיום החוק.

 

יתרה מכך, חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בפועל בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב כתנאי לזכאותו של הנפגע. השאלה שלפנינו היא שאלה של תיחום גבולות והדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש (כגון: הליכה לרכב) לבין השימוש עצמו (בהתאמה: הכניסה לרכב) היא מה שמכונה מבחן "השלב האחרון". כלומר, המבחן הוא אם אותה פעולה היא חלק אינטגראלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק  בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו. כל פעולה כרוכה במספר שלבים שכולם עשויים לבוא בגדר רכיב השימוש הנבחן. מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור יכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והמצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי"..." (ס' 15-16 לפסק הדין)."

 

"פעולותיה של המערערת היו פעולות הכנה טרם השימוש ברכב. השלב האחרון של ההכנה הינו העלייה לאוטובוס. המערערת נדחפה טרם עלייתה לאוטובוס שעה שעמדה והמתינה בתור וגם האדם שעמד לפניה טרם נכנס לאוטובוס. כאשר המערערת נדחפה על ידי הנוסעת האחרת, היא לא נקטה בהליך פיזי של עליה לאוטובוס." 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד