תא (י-ם) 15779-06 עזבון המנוח אמין נשאשיבי ז"ל נ' היתם אבו רמילה
בית המשפט: השלום בירושלים
פסק הדין ניתן ביום: 16/4/2012
על ידי כב' השופטת: ענת זינגר
עניינו של פסק הדין: זכות החזרה של קרנית כלפי בעל זכויות ברכב אשר נתן רשות לעשות שימוש ברכבו לאדם שלא היה בידו רישיון נהיגה תקף וזכות החזרה של בעל הזכויות ברכב כלפי האדם שנהג ברשותו ברכב ללא רישיון נהיגה תקף והיה מעורב בתאונת דרכים.
רקע: מדובר בתביעת עיזבון של המנוח, יליד 2000, אשר ניספה בתאונת דרכים נשוא התביעה אשר הוגשה כנגד נהג הרכב הפוגע, וכנגד קרנית מאחר ובמועד התאונה לא היה ביטוח בתוקף. קרנית מצידה שלחה הודעת צד ג' לבעל הזכויות ברכב אשר הרשה לנהג הפוגע לנהוג בו. נטען בהודעה לצד ג', כי מאחר ולנהג הפוגע לא היה רישיון נהיגה תקף, אין כיסוי ביטוחי ועל קרנית לשאת בנזק אך היא יכולה לחזור לשני הנ"ל בהתאם לסעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן:"חוק הפיצויים").
בית המשפט קיבל את התביעה של קרנית וקבע, כי על בעל הזכויות ברכב לפצות אותה בגין הסכומים שהוצאו על ידה בתיק זה בנוסף לפיצוי לעיזבון ובכלל זה הוצאות משפט ושכר טרחה של משרד חקירות. בעל הזכויות ברכב זכאי לחזור לנהג שרכב לפיצוי בגין לכל התשלומים המושתים עליו מכוח פסק דין זה.
מתוך פסק הדין:
"תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים" (מהדורה רביעית) קובע בעמ' 543 :
"במקרה בו התיר בעל הרכב, או המחזיק בו, לאחר לנהוג ברכב שאין לו ביטוח, מצויים מספר אחראים - המתיר את השימוש ברכב והנוהג בו - כולם חסרי ביטוח. לקרן זכות לחזור על כל אחד מהם. לקרנית (אם כמובן, שילמה פיצויים לפי החוק) תהא זכות לחזור אל בעל הרכב וגם אל הנהג".
ובהמשך בעמ' 549 נאמר:
"לקרנית עומדת זכות חזרה כלפי מתיר שימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח. בהתאם להלכה כללית זו על בית המשפט לבחון האם בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו ישנו אשם באופן שבו פעל מתיר השימוש ברכב, או שמא פעל המתיר באופן סביר. בפסיקת בית המשפט העליון לא נקבעו כללים קשיחים הניתנים להחלה בכל מקרה ומקרה. תחת זאת נקבע סטנדרט של אשם ובהתאם לו על בית המשפט לבחון בכל מקרה האם בנסיבות העניין ידע מתיר השימוש ברכב כי לא היה בידי הנהג רישיון תקף או היה עליו לדעת זאת".
ברע"א 3221/09 יצחק רוזנברג נ. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגרים 21.7.10) - נדון מקרה בו מתיר השימוש בדק קיום רישיון, אך בהיותו בשפה זרה, לא נערכה לדעת בית המשפט, הבדיקה באופן מספק. באותו מקרה מתיר השימוש האמין שהנהג בעל רישיון נהיגה תקף - הן על סמך רישיון נהיגה בשפה התאית שהוצג לפניו על ידי הנהג והן על סמך בירור, מול חברת כוח האדם, ששכרה את הנהג. על אף האמור, קבעה הערכאה הראשונה כי לא היה די בפעולות אלה כדי לקיים את חובתו של מתיר השימוש, לוודא באופן הראוי את דבר קיומו של רישיון בר תוקף, קודם שמסר בידי הנהג את הטרקטור. נקבע שם כי אין לאפשר, מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, בדיקה שטחית בדבר קיומו של רישיון נהיגה, באופן שבו נערכה שם הבדיקה. היה צורך לוודא כי האמור ברישיון הנהיגה בשפה הזרה, תואם את דרישות פוליסת הביטוח בארץ, לרבות פנייה לגורמים ראויים היכולים להבטיח כי רישיון הנהיגה אמנם מציין את הרשאתו של הנהג לנהוג בכלי המדובר, כדוגמת השגרירות התאילנדית או תרגום רשמי על ידי גורם מוסמך. נקבע שייתכן ודי בפניה לקבלת אישור מהמעסיק/נציג חברת כוח האדם - אך יש צורך שיוכח כי אותו נציג שנתן אישור כי הרישיון מספק, היה מודע לאשר נשאל ולאחריות שנטל בעת מתן אישורו.
באותו מקרה אישר בית המשפט העליון את קביעת שתי הערכאות מתחתיו כי יש לאפשר לקרנית לשוב אל מתיר השימוש וכך נאמר שם:
"בעניין פרח נקבע כי תכליתו של סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד (העוסק בשלילת זכות התביעה של מתיר השימוש ברכב עצמו כאשר הוא הנפגע בתאונה) מלמדת כי טבוע בו יסוד של אשם. בעקבות כך נקבע בעניין צורדקר כי מהוראת סעיף 7(6) בשילוב עם הוראת סעיף 9(א)(1) לחוק הפלת"ד יש ללמוד כי לקרנית עומדת זכות חזרה כלפי מתיר שימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח. בהקשר זה, נפסק כי "יסוד האשם, אשר מצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו" (שם, בפסקה 11 לפסק הדין). בהתאם להלכה כללית זו, על בית המשפט לבחון האם בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו ישנו אשם באופן שבו פעל מתיר השימוש ברכב, או שמא פעל באופן סביר.
אין לקבל את טענתו של המבקש לפיה נקבע בפסיקה "סטנדרט זהירות שהוא, יחסית, נמוך" וכי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה דרשה ממתיר השימוש אך "שלא לשבת בחיבוק ידיים ולערוך בדיקה מינימאלית בדבר קיומו של רישיון נהיגה". עמדה זו אינה מעוגנת אף באסמכתאות אליהן מפנה המבקש עצמו.""
