חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פציעה בעת ירידה מהרכב היא תאונת דרכים

הפסיקה קובעת כי שעה שבפני בית המשפט לא מצוי פיתרון ברור וחד משמעי להגדרת האירוע, יועדף האירוע מקנה הפיצוי

תא (י-ם) 34551-03-10  חננאל-חני נחמיה נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בירושלים

 

פסק הדין ניתן ביום: 30/12/2012

 

ע"יכ ב' השופטת: מירית פורר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של המבוטח לפי חוק הפלת"ד הטוען כי  נפגע כאשר ירד מנסיעתו במכונית כאשר דרך ברגל ימין על פחית שתייה ריקה, איבד את שיווי משקלו ונפל על אבן שפה של מדרכה במקום, תוך שברך ימין נחבטה באבן השפה?

 

רקע: המחלוקת בין הצדדים היתה לגבי חבותה של חברת הביטוח לתאונה וכן לגבי שיעור הנזק שנגרם למבוטח בעקבות התאונה.

 

בית המשפט קיבל את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר ששמעתי את עדות התובע אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכחת תביעתו בנוגע לנסיבות התאונה מן הטעמים שאפרט.  מעיון בתיעוד הרפואי מקופת החולים, עולה כי ביום התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי והתלונן על חבלה בברך ימין בעקבות תאונת עבודה (נספח ב' לכתב התביעה). התובע הצהיר אודות נסיבות התאונה כאמור לעיל. גרסתו הן בתצהיר, הן במהלך החקירה הנגדית הייתה עקבית ותאמה זו לזו. נוסף על כך, במהלך הדיון שהתקיים בפניי התרשמתי כי עדותו מהימנה ולא עשה רושם כי מדובר באדם המנסה למסור דברים שאינם כהוויתם. לעומת זאת, טענות הנתבעים כי נוסעי הרכב הכחישו את התאונה, נטענו בעלמא. הנתבעים לא העידו עדים מטעמם ולא קעקעו במאומה את גרסת התובע.

משכך, עמד התובע בנטל הנדרש להוכחת גרסתו, בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי ..."

 

"הכניסה לרכב והירידה מרכב הם בגדר שימוש על פי המבחן הייעודי שנפסק בע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד"י מב(2) 844 ועל פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק הפיצויים. "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב. לעומת זאת עשוייה הירידה מן הרכב להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב ונפגע 'בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב' עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופן מחוץ לרכב: בדומה, תובע שירד מאוטובוס בדלת הקדמית, פסע שני צעדים ונפל על האוטובוס הוכר כמי שנפגע בירידה לאחר שאיבד את שיווי משקלו; לא רק סמיכות הירידה והנפילה העידה על כך אלא גם סמיכות המרחק" (אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, תשע"ב, בעמ' 179-180).

 

במקרה דנא, התובע העיד כי ירד מהרכב בבהילות, לאור הנוהג כי נוסעים יורדים במהרה והנהג ממשיך בנסיעה, כעולה מעדותו של התובע לעיל "אמרו סע סע אין זמן". התובע העיד כי, עת הוריד את רגלו האחת, דרך על פחית שתייה ריקה ואיבד את שיווי משקלו. באותה העת רגלו השנייה נותרה ברכב וטרם הושלמה הירידה מהרכב. כך הצהיר בתצהיר עדות ראשית: "הורדתי את רגל ימין ודרכתי על פחית שתייה שהייתה זרוקה במקום, בשל כך איבדתי שווי המשקל, מעדתי ונפלתי על ברך ימין שפגעה באבן השפה" (סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

 

עולה ממכלול הדברים כי נפילת התובע אירעה בטרם רכש עמידה יציבה ואחיזה בקרקע מחוץ לרכב ובטרם הסתיימה תנופת הירידה והתובע השיב לעצמו את השליטה בגופו מחוץ לרכב. התאונה אירעה במהלך ירידת התובע מהרכב ואולם כפי שטוען התובע בעצמו בבהירות, הנפילה אירעה משום שדרך על פחית שתייה ואיבד שיווי משקל.

 

אכן הסיכון המתואר על ידי התובע הינו סיכון שלא מיוחד לעוברי דרכים, והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם. (רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. אברהים יונאן, לא פורסם, ניתן ביום 31.7.06) שם עשה בית המשפט שימוש במבחן הגורם המתערב הזר המתערב ופסק-הדין צמצם את היקף תחולתו של חוק הפיצויים. עם זאת, במסגרת בקשה לדיון נוסף שנדחתה על-ידי כב' השופט ריבלין (דנא 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ. אליהון חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 18.2.2007) קבע בית המשפט, כי שזירת שיקולים של אשם בקביעת סיווגו של אירוע כתאונת דרכים עלולה להוביל לתוצאות בעייתיות ועלולה לחתור תחת תכלית היעילות של החוק.

 

במיוחד כך בענייננו, שלגביו בנוגע לסיכון התחבורתי, משהוכח כי ירידת התובע מהרכב היתה בסיומה של נסיעה הרי ש"ההנחה צריכה להיות כי כל ירידה מהרכב מיועדת למטרת תחבורה במובן החוק ... עם זאת המצב עשוי להיות שונה – כאשר הפעילות ברכב מוצאת במפורש מהגדרת השימוש ברכב  בשל היעדר סיכון תחבורתי, כגון ירידה לאחר תיקון הרכב ... במוסך" (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית בעמ' 118).  בעת המעידה התובע טרם רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב ולכן הנזק אירע במהלך וכתוצאה מהשימוש ברכב, למרות שהעיד כי החליק מהפחית.

 

על כל אלה ניתן להוסיף את הפסיקה הענפה הקובעת כי שעה שבפני בית המשפט לא מצוי פיתרון ברור וחד משמעי להגדרת האירוע, יועדף האירוע מקנה הפיצוי (דנ"א 9634/06חברת זלמן בראשי נ' אליהו, (לא פורסם)). קביעה זו מושתתת לא רק על העיקרון המנחה בדיני הנזיקין של פיזור הנזק, אלא גם על תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל, פד"י נח(5) 639; רע"א 418/03 אסם נ' סמדג'ה, פד"י נט(3) 541).

 

במקרה דומה בו תובע נפגע עת ירד ממשאית ובטרם השלים את ירידתו, נגעה רגלו באבן שאינה יציבה (תא (שלום-י-ם) 4959/05 רוסטוצ'יל ויאצ'סלב נ' מנורה חברה לביטוח בע"ח, לא פורסם, ניתן ביום 19.9.2006) נקבע, כי התאונה אירעה אגב תנופת הירידה מהרכב או כתוצאה ממנה ובהתאם לחוק הפיצויים מדובר בתאונת דרכים. לפיכך נקבע, כי על הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב, לשאת בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה. העובדה כי הנפילה נגרמה כתוצאה מדריכת התובע על פחית, שהיו על הרצפה אינה גורמת לניתוק הקשר הסיבתי, שהרי דריכתו של התובע על הפחית, ארעה תוך כדי ובמהלך ירידתו מהרכב, ואי כך השימוש הוא תחבורתי.

 

טוב עשו הנתבעים עת זנחו בסיכומיהם את הטענה כי על התובע הנטל להוכיח את זהות הרכב וזאת לאור העובדה כי תבע את הנהג שיוצג על ידי המבטחת, לטענתו מדובר היה ברכב מג"ב ולאחר שהוברר כי פנה אל הגורמים במג"ב והם השיבו שלא הצליחו לאתר את הרכב (נספח ו' לכתב התביעה)."

עבור לתוכן העמוד