חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פסיקה: הבנק אינו אחראי לנזק שנגרם ליורשיו הפוטנציאלים של לווה בשל היעדר ביטוח חיים

השופט שאול שוחט: גם אם היה הבנק יודע על קיומה של התובעת כידועה בציבור של המנוח ופועל להחתמתה על טופס ויתור זכויות בדירה כתנאי להעמדת ההלוואה היה עושה זאת הבנק להגנה על האינטרסים שלו
31/01/2016

 

  

תא (ת"א) 7006-03-10‏ ‏ לימור גור נ' בנק הפועלים בע"מ- שד' רוטשילד 50 תל אביב‏

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 19/1/2016

 

ע"י כב' השופט: שאול שוחט

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את הבנק בנזק הכלכלי שנגרם לתובעת שהייתה ידועתו בציבור של המנוח, אשר נטל הלוואה מהבנק לשם רכישת דירה, ללא ביטוח חיים?

 

רקע: לאחר פטירת המנוח ירשה התובעת את הדירה, אך הבנק מימש את הדירה לסילוק ההלוואה.

 

ביתה המשפט דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"משהביא הבנק את ראיותיו בעניין, התברר כי הנחת המוצא של התובעת לפיה הבנק ידע על קיומה לעת מתן ההלוואה, הייתה לא מבוססת לכל הפחות בכל הנוגע לגורמים שעמם התנהל המנוח לצורך קבלת ההלוואה ולמועד נתינתה:

 

...

 

על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי המנוח יידע את הבנק במידע זה בעת הליך העמדת ההלוואה שביקש בשנת 2005. בנטל זה לא עמדה התובעת. לא מצאתי כל בסיס משפטי לטענת התובעת, בס' 24 לסיכומיה, כי הטענה שהבנק לא ידע על קיומה של התובעת היא טענת הגנה של הבנק שנטל השכנוע מוטל עליו להוכיחה (מאחר שעל התובעת הנטל להוכיח את מלוא רכיבי תביעתה ולצורך הוכחת טענת הרשלנות מצד הבנק מבקשת היא להוכיח כי הבנק ידע או היה עליו לדעת על דבר קיומה). טענת הבנק כי לו היה יודע על קיומה של התובעת היה פועל אחרת (ומחתים אותה על טופס ויתור זכויות) היא לא טענת "הודאה והדחה" המקימה על הבנק את הנטל להוכיח שלא ידע על התובעת (שכן אין די ב"הודאה" זו מצד הבנק על מנת לקבל את התביעה). מכל מקום, נוכח העדויות שהובאו מטעם הבנק בעניין זה, ובפרט עדותו של מר זיידמן שהוא העד הרלוונטי ביותר לסוגייה, ניתן לקבוע כי הבנק עמד בנטל האמור גם לו היה מוטל עליו.

 

...

 

מהראיות והעדויות שהובאו לפניי נחה דעתי, משלא הובאה כל אינדיקציה לכך שהמנוח בחר בכוונת מכוון "להסתיר" את דבר קיומה של התובעת מהבנק, כי הבנק יכול היה, בקלות יחסית, לדעת על קיומה של התובעת בחיי המנוח, לו היה שואל את המנוח שאלה בעניין.

 

...

 

כאשר בין התובעת לבנק לא התקיימו מערכת יחסי בנק-לקוח בקשר להלוואה ובפרט נוכח העובדה כי לו היה עורך המנוח ביטוח חיים היה הבנק המוטב היחיד בביטוח ונהנה מכך ישירות (קרי מדובר היה באינטרס של הבנק שהיה נערך ביטוח חיים כך היה מתאפשר לבנק לקבל לידיו את כספי ההלוואה מתוך הדירה הממושכנת בקלות יחסית אל מול מימוש הדירה לצורך האמור) וכי גם אם היה הבנק יודע על קיומה של התובעת כידועה בציבור של המנוח ופועל להחתמתה על טופס ויתור זכויות בדירה כתנאי להעמדת ההלוואה היה עושה זאת הבנק להגנה על האינטרסים שלו (להמנע ממצב בו תעלה טענה מצד בת הזוג לקיומה של זכות נוגדת וגוברת בדירה על זכות המשכון של הבנק).

 

זכותו של הבנק לדרוש מלווה לערוך ביטוח חיים בגבולות סכום ההלוואה שהועמדה לו, כמו גם זכותו של הבנק לדרוש מלווה כי בת זוגו תצורף להלוואה כלווה או כערבה נוספת או כי לחילופין תחתום על טופס ויתור זכויות בדירה – הן זכויות הקנויות לבנק שלשם מימושן רשאי הבנק גם להתקין נהלי עבודה פנימיים לעובדיו.  נהלים אלו אינם מצוות המחוקק ומשכך אין לומר כי באי עמידה בהם מוקנית עילת תביעה לכל צד ג' שסבור כי אם היה הבנק מדקדק בקיומם היה נזקו הנטען נמנע. ודוק! אף אם היו נהלי הבנק בגדר "חובה חקוקה" אזי היה על התובע נזקו בעוולה של הפרתם (לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין) להוכיח, בין השאר כי מדובר בחובות שמוטלות על הבנק מכוח חיקוק ו"החיקוק נועד לטובתו של הניזוק".

 

הפסיקה אליה הפנתה התובעת בסיכומי התשובה מטעמה ולפיה "נקודת המוצא לפעולה תקינה של עובדי הבנק הינה עמידה בנהליו" (ע"א ( ת"א) 13466-07-13 מאור מיכל הנדסה בע"מ נ' בנק פועלי אגודל ישראל בע"מ, 1.4.15, פורסם בנבו) אין בה כדי להביא למסקנה אחרת. גם בפס"ד זה לא עמדו הפרת נהלי הבנק כעילת תביעה עצמאית , אלא הפרת הנהלים הייתה רק סממן להתנהלות רשלנית מצד הבנק ולהפרת חובת זהירות שהוטלו עליו ממקורות אחרים (דיני החוזים ומכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1991) וכלשון בית המשפט שם: " לבנק חובת זהירות מושגית למנוע מעשי תרמית בחשבונות לקוחותיו. חובה זו ככלל גם משליכה על חובות הזהירות הקונקרטיות של הבנק למניעת מעשה תרמית בחשבונות הלקוחות. בנק היודע על התרמית ועל ניצול לרעה של ההרשאה, לא יוכל להתגונן בטענה שפעל לפי הוראת הלקוח ובהתאם להרשאה

 

כשרה על פניה. נקודת המוצא לפעולה תקינה של עובדי הבנק הינה עמידה בנהלי הבנק בעת ביצוע פעולה זו או אחרת" (ס' 26 לפסה"ד).

 

השאלה אם בענייננו הפר הבנק כלפי התובעת חובות המוטלות עליו מן הדין והפסיקה ובכללם חובת הזהירות, חובת האמון, חובת תום הלב וחובת הגילוי הנאות, יכולה להיות מוכרעת רק לאחר שנעמוד על מעמדה המיוחד של התובעת ביחסיה מול הבנק.  בענייננו, אין מחלוקת כי בין הבנק לבין התובעת לא התקיימו יחסי בנק-לקוח בכל הנוגע להלוואה שנטל המנוח ומעמדה הוא של "צד ג'" במישור יחסיה מול הבנק (ר' לדוגמא בס' 79 לכתב התביעה). אך באיזה "צד ג'" מדובר? התביעה בתחילת דרכה ( בטרם תוקנה ובטרם ניתן פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה) הוגשה על ידי התובעת כמי שמחזיקה ב"זכות קניינית ו/או מעין קניינית" בנכס אותו משכן הבנק וזאת מכח "חזקת השיתוף" שחלה במערכת היחסים שלה עם המנוח. דא עקא, משנדחתה תביעת התובעת בבית המשפט לענייני משפחה ונקבע כי התובעת כלל לא קנתה זכויות בדירה במהלך חיי המנוח, תביעתה (המתוקנת) שלפניי מבוססת על מעמדה כצד ג' שהייתה "יורשת פוטנציאלית"(ס' 87 לכתב התביעה) של המנוח לעת כריתת ההלוואה מול הבנק וכי במעמדה ככזו "בנסיבות העניין, הבנק ידע ו/או צריך או יכול היה לדעת, כי אם לא יבוטחו חיי המנוח בפוליסת ביטוח חיים תקפה, המבטיחה את פירעון ההלוואה ו/או אם לא יקפיד לוודא שלמנוח יש/קיימת פוליסת ביטוח חיים תקפה שתוסב ו/או תשועבד לטובת פירעון ההלוואה, כי אז יורשיו ו/או שאיריו ו/או בני משפחתו הסמוכים על שולחנו של המנוח עלולים להיפרע ו/או להינזק בין בדרך של פגיעה במדורם וסילוק ידם של מהדירה, בין בדרך של פגיעה באינטרס הציפייה שלהם לזכות בירושתו, בין בדרך של פגיעה בזכויות הירושה שלהם (ובמקרה זה זכויות התובעת מכוח צוואת המנוח)" (ס' 82 לכתב התביעה).  למעשה, גם התובעת מודה כי טרונייתה העיקרית היא כי זכתה בדירת המנוח (לפי צוואתו) כשאינה ממורקת מהחוב לבנק שהובטח במשכון ( חוב שהיה מכוסה לו היה המנוח עורך ביטוח חיים) וכי לו היה המנוח בוחר להוריש את הדירה לכל צד ג' אחר ( כדוגמת שכן או מכר) אזי לא הייתה בידיה עילת תביעה כלל (שכל לא הייתה זוכה בכל זכויות בדירה- הנכס הממושכן).

 

בשיטת המשפט הישראלית הזכאות בעזבון נוצרת רק במועד הפטירה ולא ניתן ליצור זכאות בעזבון במועד מוקדם יותר. במובן זה לא מוכרת בדין הישראלי זכות "יורש פוטנציאלי"  כזכות מהותית הקיימת בידיו בחיי המוריש, ולכל היותר הוכרה ציפייתו הלגיטימית של ה"יורש הפוטנציאלי" באשר להיקף העיזבון העתידי (ת.א. 1261/99 ליאון גולדרייך נ' גליק ואחר' ,פורסם בנבו, 4.6.2002 והאסמכתאות המובאות שם). באופן רגיל, לא הוכרה זכותו של "יורש פוטנציאלי" להגיש תביעה בחיי המוריש נגד גורם שעלול להביא לכך שחלקו בעיזבון העתידי יפחת.  סוגיית זכות היורש הפוטנציאלי לתבוע התעוררה בהמ' 4692/74 (מחוזי בת"א) יחזקאל גניני ואח' נ' זמירה סלמאן [פורסם בנבו] (פסקים(מחוזיים) תשל"ד 3 עמ' 346), שם נשללה זכותם של יורשים פוטנציאלים להגיש תביעה להצהרת בטלות מתנה, באשר נקבע כי טרם קמה להם זכות תביעה:

 

"לדעתי לא יכולה הבקשה הזו לעמוד מבחינת הפרוצדורה, ברור בעליל כי בשעת הגשת הבקשה ואפילו היום, אין עוד למי מהמבקשות שום זכות תביעה. האב לא העביר ולא הושפע להעביר רכושה של מי מהמבקשות.

 

המבקשות והמשיבים כאחד עשויים להיות יורשים של האיש לאחר 120 שנה. עדיין לא הגענו ל-120 ואין הם יורשים. לא התממשה הירושה. יש רק ציפיות ואולי אפילו הבטחות להעברת ירושה בבוא הזמן לכך, אולם אפילו היתה צוואה של האיש, ואין צוואה, הרי לפי חוק הירושה יכול האיש לחזור בו מצוואתו כל עת עד לפטירתו, באין צוואה הרי ההבטחה מכל שכן".

 

רק במקרים חריגים, בנסיבות בהן ניתן להניח בסבירות גבוהה כי זכויות הירושה העתידיות יתממשו וכשמתקיימת ההנחה כי האינטרסים של המוריש והאינטרסים של היורש הפוטנציאלי זהים , אפשרו בתי המשפט צירופו של היורש הפוטנציאלי כצד להליך, כשסברו שזכויותיו העתידיות עלולות להיפגע על-ידי פסק הדין. בעניין זה ראו ת.א. 1261/99 ליאון גולדרייך נ' גליק ואחר' (פורסם בנבו, 4.6.2002), אשר ניתן על ידי כב' השופט י. עמית:

  

"ברור לכל הצדדים, כי הסכסוך האמיתי נסב על היקף עזבונו העתידי של התובע. אכן, אין לאדם זכות כי פלוני יצווה לו, ורצונו של המצווה לעשות ברכושו ככל שיעלה על דעתו ועד לנשמת אפו האחרונה, היא מושכלות יסוד. ברם, נוכח מצבו הנוכחי של התובע, ניתן להניח בסבירות גבוהה, כי מה שהיה הוא שיהיה, וקשה להלום כי התובע יערוך עד לאריכות ימיו, צוואה נוספת.

 

לכן, ולמרות שלמונח "עזבון עתידי" אין נפקות משפטית, ובשיטתנו המשפטית איננו מכירים בזכותו של "יורש פוטנציאלי", ניתן להכיר, לצורך ההליך דכאן, בציפיה הלגיטימית של המבקשות באשר להיקף העזבון העתידי. לעניין זה, ראה על דרך ההיקש, בנושא קרוב לענייננו, את הדרך המרחיבה והגמישה בה פירש בית המשפט את המונח "מעוניין" בסעיפים שונים בחוק הירושה התשכ"ה-1965. "

 

בענייננו,  בעת שפנה המנוח אל הבנק בבקשה להעמדת ההלוואה עלה גילו על 55 שנים.  בנסיבות אלה חתם המנוח על טופס הויתור ובגדרו הוא הצהיר כי ידוע לו כי לא ניתן, עקב גילו, לצרפו לפוליסה הקבוצתית לביטוח חיי לווים שבין הבנק ובין חברת הביטוח. לפיכך הצהיר המנוח ואישר מפורשות כי :

 

"ידוע לנו כי לא ניתן לצרף לפוליסה הקבוצתית לביטוח חיי לווים שבין הבנק וחברת הביטוח את הלווה/ערב המפורט מטה....אנו מצהירים בזאת כי חיובנו בהתאם לחוזה ההלוואה שבנדון שרירים ותקפים ללא קשר לקיום ביטוח חיים...ואנו מוותרים בזאת, בשמנו ובשם שארנו, על כל טענה ו/או תביעה, נגדכם בגין העדר ביטוח חיים לפיו הבנק הוא המוטב לקבלת סכום הביטוח במקרה של פטירה. הובא לידיעתנו כי באפשרותנו לבדוק עריכת ביטוח שלא באמצעות הפוליסה של הבנק"

 

אין מחלוקת כי המנוח היה מודע להיעדר אפשרות מטעם הבנק לערוך לו ביטוח חיים במסגרת הפוליסה הקבוצתית וכי קיימת לו אפשרות לבדוק עריכת ביטוח שכזה באופן עצמאי. אין כל טענה כי הבנק התרשל ביחסיו אל מול המנוח-לקוחו. התובעת לא טוענת כלפי ידיעת המנוח בעניין זה כמו גם לא כלפי בחירתו ביודעין של המנוח שלא לערוך ביטוח חיים להלוואה ובכך שלא להגן על יורשיו בדרך של הותרה בידם את הנכס הממושכן ממורק מכל חוב לבנק, במקרה של פטירתו. התובעת אינה טוענת כי המנוח יכול להתכחש לטופס הויתור עליו חתם או כי קיימת הייתה למנוח עילת תביעה נגד הבנק. טענת התובעת היא כי ויתור זה שעשה המנוח "איננו תופס ואין לו כל תוקף מחייב" כלפיה וכי המנוח לא יכול היה "לוותר על כל טענה ו/או זכות בשמה של התובעת מן הטעם שהמנוח לא קיבל מעולם הסכמתה לעשות ויתור מסוג זה בשמה, לא בעל-פה ולא בכתב" (ס' 12-13 לכתב התביעה).

 

...

 

שעה שבחר הלקוח שלא לבטח את חייו (ביטוח שהמוטב בו הוא הבנק) כשהוא מודע לסיכונים הנובעים מכך ומוותר כלפי הבנק לגבי כל טענה ו/או תביעה בגין היעדר ביטוח החיים – מדוע שיצטרך הבנק לצפות נזק שייגרם ל"יורשיו הפוטנציאליים" של אותו הלקוח? משבחר הלקוח שלא לערוך פוליסת ביטוח שלא באמצעות הפוליסה של הבנק, הרי הוא מימש את זכותו לפעול כך ולהימנע כליל מעריכת ביטוח להלוואה. לבחירה זו יש גם משמעות כלכלית עבור הלקוח כי בכך חוסך הוא פרמיות ביטוח שהיה צריך לשלם לו היה מבוטח. חיסכון זה בחייו של הלקוח יכול אמנם להביא להפחתה בשווי עזבונו לעת פטירתו , ולכך שיורשיו יזכו בעיזבון "מצומצם" יותר – אך מדוע צריך הבנק לצפות את "נזקם" של אלו, שזהותם והיקף זכייתם בסופו של יום תלוי כל כולו ברצונו הטוב של הלקוח ? אם תוטל על בנקים "חובת זהירות" לצפות את נזקם של כל "יורשיהם הפוטנציאליים" של לקוחותיהם משמעות הדבר היא כי לא יתאפשר ללקוחות לקחת הלוואה ללא ביטוח חיים שיבטיח את החזר מלוא ההלוואה במועד פטירת הלקוח – שהרי אין לבנק יכולת לדעת מי הם "יורשיהם הפוטנציאליים" של לקוחותיהם (שיכולים להשתנות בכל רגע נתון ע"י עריכת צוואה ע"י הלקוח) ואין לבנקים גם יכולת להעריך אם במקרה נתון צפוי להתקיים "מקרה ביטוח" והלקוח צפוי ללכת לעולמו בטרם יחזיר את ההלוואה.

 

...

 

משקבעתי, כי לא מתקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחסי הבנק לתובעת באופן לו מכוונת התובעת, מתייתר הצורך לבחון ,אם זו הופרה, אם הייתה מצד הבנק התרשלות, כמו גם את טענות המבקשת כלפי הקשר הסיבתי בין ההפרה וההתרשלות לנזק הנטען. עם זה , למעלה מן הדרוש, אציין כי גם לו הייתי מוצא כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחסי הבנק-לקוח, ספק בעיני אם התקיים בענייננו קשר סיבתי בין התנהלות הבנק לנזק כלשהו שנגרם לתובעת. גם לו הייתה התובעת יודעת בזמן אמת, כי המנוח בחר שלא לבטח את חייו במסגרת ההלוואה אותה נטל מהבנק מי הבטיח כי היא "הייתה פועלת ודואגת לכך שהמנוח יבטח עצמו בביטוח חיים בחברה חיצונית" (כטענת התובעת בס' 35 לסיכומיה)? ומי הבטיח כי המנוח היה עורך ביטוח חיים כאמור חרף דרישתה של התובעת? ומי הבטיח שהמנוח לא היה מסרב לערוך ביטוח חיים שכזה עקב עלותו או מטעמים אחרים? ומי הבטיח כי ניתן היה בכלל ליצור ביטוח חיים שכזה למנוח בחברת ביטוח חיצונית (ואולי מחלת הסרטן בה לקחה וממנה נפטר 3 שנים לאחר מכן הייתה מתגלית כבר אז)? ומי הבטיח שהמנוח לא היה מציג לבנק את הסכם ההפרדה הרכושית שלו עם התובעת ואז לא היה הבנק דורש את התייצבותה לפניו או את חתימתה על טופס ויתור זכויות ( כפי שנהג בקשר לגב' צליוק אשת המנוח)? ואולי בכלל הבנק לא היה מעמיד למנוח את ההלוואה ואז הדירה כלל לא הייתה נרכשת והתובעת לא הייתה זוכה בדירה כלל ? צריך לזכור כי בסופו של דבר הבחירה אם לבטח את חייו או לא הייתה בחירה של המנוח ושלו בלבד – כלקוח של הבנק, כמי שנטל אל ההלוואה ונהנה מפירותיה וכבעל הזכויות הבלעדיות בדירה, היא הנכס הממושכן. המנוח היה אדם משכיל, עו"ד ותיק בעל משרד פעיל ובחר באופן מודע שלא לבטח את חייו בחברה חיצונית לצורך החזר ההלוואה במקרה של פטירתו, ביטוח ממנו היו יכולים ליהנות יורשיו. לתובעת, במעמדה כידועתו בציבור וכ "יורשת פוטנציאלית" שלו, לא היה ולא צריך היה להיות כל פתחון פה כלפי הבנק בעניין לעת מתן ההלוואה -  גם לא משנפטר ורכשה אז (ורק אז) זכויות בדירה. טרוניותיה  של התובעת על היעדר ביטוח חיים להלוואה צריכות היו לבוא כלפי המנוח, ומקומן במערכת היחסים הפנימית ביניהם ולא על הבנק להשיב מדוע בחר המנוח שלא לערוך ביטוח וכפועל יוצא מכך להוריש לה את הדירה כשהיא איננה ממורקת מזכותו של הבנק לקבלת החזר ההלוואה שנתן למנוח. משבחר המנוח שלא לערוך ביטוח חיים בחברה חיצונית שהיה בכוחו (בהנחה שניתן לערכו ולו היה נערך) לכסות את החזר ההלוואה אותה נטל המנוח, בין מטעמי חיסכון ובין מכל טעם אחר, אין זה מתפקידו של הבנק לשמש כ"חברת ביטוח" לעת מצוא, כך שהתובעת תזכה בנכס "נקי" בעקבות פטירתו המצערת של המנוח, שנים ספורות לאחר נטילת ההלוואה.  יפים לעניין זה דברי כב' השופט רובינשטיין בפרשת הורש:

 

"ואולם, הבנקים אינם מוסדות רווחה, אף אם מהווים הם אל נכון "סוכנות חברתית" במובן של חובת האמון כלפי הציבור (ראו מ' רובינשטיין וב' אוקון "בנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר, מאמרים ג', 819, 836; רע"א 9374/04 אי. אנד ג'י מערכות נ' בנק לאומי [פורסם בנבו]; ואף אם ניתן למתוח לא אחת ולא שתיים ביקורת במישור משפטי ובמישורים אחרים על התנהגויות של בנקים כלפי לקוחות, ברי כי ככל שהם פועלים על פי דין ככל משפטו וחוקתו עליהם לגבות הלוואות שנתנו, ובהיעדר החזר גם לממש משכנתאות ומשכונות" (שם, ס' ג לפסה"ד).

 

 

סוף דבר

 

התובענה נדחית על כל עתירותיה."

עבור לתוכן העמוד