אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















אחריותו מעביד לנזקי גוף של עובד

המפקח הישיר על התובע מטעם העמותה היה חברו, סבל כמוהו אך בכיר ממנו. חגורות שניתנו או לא ניתנו היו באחריות העמותה

 

 

תא (חי') 27140-07-11‏ ‏ אנדרי גונצרקו נ' אם.אנ.פי.אם פתרונות בע"מ

 

בית המשפט: השלום בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 6/8/2012

 

ע"י כב' השופט: שלמה לבנוני, סגן נשיא

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המעבידה וחברת הביטוח שביטחה אותה בפיצוי עובד, סבל במקצועו, שנפגע בהורדת מקרר גדול?

 

רקע: המעבידה טענה שהעובד בעצם הועסק ע"י עמותה אשר עליה יש להשית את האחריות.

 

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע, בפסק דין בדרך של פשרה, כי המעבידה ומבטחה ישאו ב 65% מהחבות והעמותה ב 35%.

 

מתוך פסק הדין:

 

"הוסכם כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות, אליהם ניתן יהיה לצרף מסמכים ותצהירים.

 

נהיר, לנוכח זאת, כי שומה עליי להניח שבגדרו של פסק הדין החלקי כבר שוקללה שאלת החבות במישור היחסים כלפי התובע, הן לעצם החבות ומכל מקום לשאלת אשמו התורם, ובוודאי לעניין גובה נזקו.

 

אין עוררין כי הנתבעת 1 (להלן –"הנתבעת"), היא בוודאי מעבידתו הפורמאלית של התובע. ואולם ב"כ הנתבעות סבורה כי בגדר ההסכם שבין הנתבעת לבין העמותה סוכם כי מעורבותה היחידה של הנתבעת מתבטאת בהנפקת תלושי שכר לעובדים, אשר את שירותיהם מבקשים אחרים לשכור כאשר אלו אינם מעוניינים להוציא לעובד תלושי שכר, ומשיקוליהם. משום כך, וככל שעסקינן בדיני הנזיקין, יש להתייחס אל העמותה כאל מעבידתו של התובע לכל דבר ועניין.

 

העמותה חולקת על כך. ב"כ העמותה מציינת כי העמותה שמה לה למטרה להעצים ולחזק את השכבות החלשות באוכלוסיה הנתונות במצוקה כלכלית קשה. העמותה מופעלת על ידי מתנדבים בלבד. ואולם מעת לעת היא נזקקת לעבודתם של סבלים, דוגמת התובע, שיש לשלם לו את שכרו ועניין זה הוסדר באותו הסכם בין הנתבעת לבין העמותה. ואכן במקרה שבפניי עסק התובע-הסבל בהעברת מקרר מביתו של תורם לביתו של נזקק.

 

טרם שאדרש לגופו של דיון אקדים ואציין כי הגם שיש להעלות על נס את פועלה של העמותה, הרי בגדר שיקוליי אתעלם לחלוטין מנתון זה וככל שיש לחייב את העמותה, בהתאם להוראות כל דין, הדבר לא יהווה מחסום לעניין הכרעתי. זאת ועוד, ושמא העיקר: בדעתי לקבוע, שלא כעמדת העמותה, שההסכם שנכרת בין העמותה לבין הנתבעת הוא הסכם הוגן ומאוזן. וכפי שאראה בהמשך העמותה רק זוכה"בחסדו" של הסכם זה, בריבה עם הנתבעת, הגם שלא באורח גורף.

 

הנתבעת, כאמור, היא מעבידתו הפורמאלית של התובע, ואולם היא חברת כוח אדם. פקודת הנזיקין מורה אותנו כי המבחן העילאי לקביעת יחסי עובד-מעביד, הוא "מבחן השליטה והפיקוח". ברי לחלוטין כי העמותה, שהיא מקום העבודה הקונקרטי אליו נשלח התובע, היא בעלת "השליטה והפיקוח" על פועלו של התובע, ואין ספק כי אף היא נחשבת למעבידתו, לעניין דיני הנזיקין. מקובל עלינו, לנוכח הפסיקה והספרות המקצועית, כי הנתבעת היא בבחינת "המעביד הכללי" והעמותה היא בבחינת"המעביד הספציפי". שומה עלינו לבחון, איפוא, את מהות והיקף החובה של הנתבעת, היא המעביד הכללי.

 

ככל שעסקינן בחובת האחריות המושגית של המעביד הכללי חזרו וקבעו בתי המשפט, לא אחת, כי קיימת חובת אחריות מושגית כאמור.כך, נקבע ב-ע"א246/72 מנשה נ' דרומנו ואח', פ"ד כז

 

(1) 712, בעמ' 717-718, כי אין המעביד הכללי יכול לנער את חוצנו מאחריות לתאונה שקרתה לעובדו במקום העבודה שאליו נשלח לעבוד, גם אם מקום עבודה זה לא היה בשליטתו של המעביד הכללי. ואולם, כב' השופט עמית, ב-ת.א. (עכו) 4616/95עמאשה על תאופיק נ' אנוש שירותי בנייה בע"מ, דינים-שלום, כרך ט"ז, 545 (להלן-"פרשת עמאשה"), מציין כי הגם ש"קיימת חובת זהירות מושגית של חברת כוח אדם כלפי עובדיה, עם זאת, עד שאתה בא להטיל אחריות על חברת כוח אדם בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לעבור תחילה דרך המעביד בפועל, שבידו המרות והפיקוח על העובד" (סעיף 16). ולכן, בהמשך, מציין כב'השופט עמית "כי בהעדר נסיבות מיוחדות אין להטיל אחריות על המעסיק -חברת כוח אדם - מקום בו קיים מעביד בפועל, שתנאי הבטיחות הם בשליטתו ובאחריותו.מבלי לקבוע מסמרות, אחריות תוטל על חברת כוח אדם מקום בו התרשלה בבחירת העובד או בבחירת המעביד - לדוגמא, אם שלחה את העובד למקום עבודה נעדר תנאי בטיחות מינימליים- או כאשר הפגינה אדישות וחוסר התעניינות אודות עלילותיו ומוצאותיו של העובד במקום העבודה" (סעיף 17).

 

ככל שעסקינן בפרשה שבפניי דומה שלא ניתן לבוא חשבון עם מי מבעלות הדין, ככל שעסקינן בבחירתו של התובע כעובד. לא נמצא כל דופי בעצם בחירתו, לא ככל שעסקינן בנתבעת ולא ככל שעסקינן בעמותה. משום כך אותם סעיפים שבהם הוסדרו דרכי גיוסם של העובדים ואף עמדת העדיפות שניתנת לעמותה באשר להחלפתו של עובד שאינו הולם, אינה מקדמת אותנו כל עיקר. שומה עליי להניח, איפוא, כי יש להתמקד באמצעי הבטיחות שניתנו לתובע ולהדרכה שניתנה או לא ניתנה לו. ככל שעסקינן בזווית מבט זו ברי כי כפות המאזניים נוטות לחובתה של העמותה. המפקח הישיר על התובע מטעם העמותה היה חברו, סבל כמוהו אך בכיר ממנו. ככל שעסקינן בחגורות שניתנו או לא ניתנו לו, נהיר שהדבר היה באחריותה של העמותה.

 

מנגד, הגם בדוחק, שמא יש לייחס לנתבעת חבות פחותה משהו לנוכח העובדה שאולי, מקום שעסקינן במעבידה שהיא עמותה המנוהלת על ידי מתנדבים, ניתן היה לייחס לנתבעת חובת פיקוח אקטיבית יותר. משום כך, ולנוכח פסיקה בנסיבות דומות, אמור הייתי להתחבט אם יש להשית את מלוא החבות על העמותה או להשית רק את מרביתה.

 

ואולם בחינה זו אינה ממצה את מכלול היחסים האפשרי בין הנתבעת לבין העמותה, ככל שעסקינן בזווית החוזית. דנתי בעניין זה, למשל,בפסק דיני ב-ת.א. (חי') 5464/05 ג'ורבאן הסנה נ' שלג לבן בע"מ (במאגרי "נבו"). רשמתי שם כי "לא אחת דיני החוזים עשויים לשנות את המאזן המהותי הנקבע מכוח דיני הנזיקין. שנינו כי לא אחת, בנסיבות דוגמת אלו שבפנינו, מסדיר חוזה בין המעסיק והקבלן הקצאה שונה של סיכונים וסיכויים.ואכן, לא אחת, הסכמים כאמור כוללים תניות שיפוי. אלו עשויים להורות כי הקבלן ישא במלוא האחריות גם אם זו תושת, דרך מהות באורח נזיקי, רק על המעסיק. צדדי ג', בגדר סיכום טענותיהם, טוענים, בין השאר, כי הוראות כאמור הן בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד וסותרות את תקנת הציבור. מקובלת עליי עמדת המדינה כי טענות אלו הן בבחינת הרחבת חזית, באופן שאין להידרש להן. ואולם, מעבר לכך, אף לגופן הטענות במרבית המקרים ראויות לדחייה. אכן, ככל שבית המשפט משתכנע, על דרך פרשנות החוזה שבפניו, כי זו הייתה כוונת הצדדים, שמא אף ביטוי לתימחור כלכלי של מאזן הסיכונים והסיכויים, בית המשפט ייתן תוקף לתניה זו. ניתן לכך ביטוי לא אחת על ידי בית המשפט העליון, לדוגמא בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן ב-ע"א3192/93 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' כחלון,פ"ד נ(1) 210 (להלן – 'פרשת משה"ב')" (סעיף 15).

 

משכך אני בוחן את ההסכם מיום 1.11.09 בין הנתבעת לבין העמותה, יש לייחס משמעות למותנה בסעיף 8.3 לו בו נרשם כי "M.N.P.M (והיא הנתבעת – ש.ל.) תשפה ותפצה את הלקוח (והיא העמותה – ש.ל.) בגין כל סכום שהלקוח יחוייב לשלם למי מן העובדים עקב או בזיקה לקביעה שיפוטית הסותרת את הוראות סעיף 8.1 ו/או 8.2 לעיל, ובתנאי שהלקוח יודיע ל M.N.P.M על דבר התביעה מיד עם קבלתה ו/או דרישה או תלונה בעניין, ויאפשר ל M.N.P.M לנהל את ההגנה כנגדן, ולא יתפשר ללא הסכמת M.N.P.M מראש ובכתב".

 

משמע, ככל שהתובע היה מגיש תביעה ישירות כנגד העמותה, ובית המשפט היה מחייב את העמותה, כפי שהדבר מסתמן לכאורה עד הנה, התחייבה הנתבעת – בתניית שיפוי - לשפות את העמותה בגין כך. בכך נעשתה, איפוא, הקצאת סיכונים וסיכויים חוזית, השונה מזו שהייתה נגזרת על פי דיני הנזיקין, ויש לשאוף ליתן לה תוקף. אני מתחזק בגישתי זו משעה שלמקרא נספח א' להסכם האמור, המסדיר את התמורה לה זכתה הנתבעת מהעמותה, הוסדר שהיא תשלם לנתבעת "מקדם"בשיעור של 1.193. מקדם זה הוגדר ככזה שכולל בנוסף לשכר העבודה ועלויות המעסיק גם "דמי שירות". אלו, לטעמי, שיקללו אף את נטילת הסיכון החוזי שנטלה על עצמה הנתבעת, ככל שהעמותה תחויב על פי דיני הנזיקין. "