חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

נהג ללא רישיון, פגע ברכב, קרנית או מבטח

הקביעה לפיה מוצדק להחיל את החוק כאשר מדובר בהתהפכות של רכב במצב עמידה, להבדיל ממצב נסיעה, אינה מובנת מאליה

 

 

ע"א  4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נגד סלימאן אלעסווי, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 1/7/2014

 

על ידי כב': השופטת (בדימ') ע' ארבל,  כבוד השופט א' רובינשטיין וכבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על החלטות המחוזי שקבע, כי מבטחת הרכב חבה בפיצוי המשיבים 5-3 בגין נזקיהם כתוצאה מתאונת דרכים?

 

רקע:  מדובר בתאונה שאירעה בשעות הערב המאוחרות, כאשר ישבו המשיב 3 וחברו ברכב פרטי במהלך רחיצתו. המשיב 1 נהג באוטובוס, ובשלב מסוים התכופף לרצפת האוטובוס כדי להרים את מכשיר הטלפון שלו שנפל. האוטובוס סטה שמאלה, עלה על המדרכה, פגע בשתי הולכות רגל וגרם למותה של אחת מהן. הנהג המשיך בנהיגה, תוך כדי שהוא סוטה ימינה ופגע ברכב החונה בו ישבו המשיב 3 וחברו. האוטובוס המשיך בנסיעתו לכיוון המדרכה תוך שהוא גורר את הרכב. בהמשך התהפך הרכב על צידו הימני והאוטובוס עלה עליו בחזיתו. האוטובוס המשיך בנסיעה כשהרכב נגרר מתחתיו, פגע במדרכה ובתחנת האוטובוס ועקר אותה ממקומה. האוטובוס, ועמו הרכב, פגעו בעמוד חשמל שניצב על המדרכה ונבלמו, עמוד החשמל נפל על הקרקע וכבלי החשמל שניתקו ממנו גרמו לשריפה, שכתוצאה ממנה התלקחו הרכב והאוטובוס. המשיב 3 חולץ מהרכב הבוער כשהוא פצוע באורח קשה וסובל מכוויות. חברו של המשיב 3, שכאמור ישב עמו ברכב, נלכד באש ונפטר במקום.

 

בית המשפט העליון דחה את הערעור תוך התייחסות לנימוקים שונים מאלו של המחוזי 

 

מתוך פסק הדין:

 

"החלטתו של בית המשפט קמא, לפיה האחריות לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם רובצת לפתחה של המערערת, נשענת על שלושה אדנים: שתיים מן החזקות המרבות החלוטות המתוארות בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", ואחת מדרכי השימוש המנויות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". בהמשך לכך, טיעוניהם של הצדדים התמקדו אף הם בשאלת תחולתן של כל אחת מן החלופות אותן מנה בית המשפט, בגינן נמצא כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לראות במאורע המתואר לעיל כתאונת דרכים גם מבחינת מבטחת הרכב (המערערת). להלן אדון בטענות אלה כסדרן. אקדים ואומר, כי על-אף שלא ראיתי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, אין בידי לקבל את כלל הנימוקים עליהם ביסס בית המשפט את הכרעתו במקרה דנן, כפי שיבואר בהמשך.  

 

 המסגרת הנורמטיבית

 

ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים המעוגנת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, מבהירה כי תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לצידה, ישנם שלושה מאורעות נוספים הנכללים במסגרת החוק, ובבחינה זו מהווים "מצבי ריבוי" או "חזקות מרבות", שבהתקיימם יחשב המאורע כתאונת דרכים. שתיים מתוך שלוש החזקות, הרלוונטיות לענייננו, תוארו בחוק באופן הבא:

 

"מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו [...]" (ההדגשות אינן במקור – ע.א);

 

חזקות אלה עוגנו בחוק בשנת 1990 כחלק מתיקון מס' 8 לחוק (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990)). מאז, קבעה הפסיקה כי הן אינן אלא הרחבה של ההגדרה בחוק, בהיותן מאפשרות לראות במקרים נוספים ככאלה הנופלים בגדר תאונת דרכים, גם בהיעדר רכיבים המהווים חלק מן ההגדרה הבסיסית, כגון "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק, וכן יסוד של "למטרות תחבורה". כן נפסק, כי כל אחת מן החזקות האמורות עומדת בפני עצמה, ובהתקיים יסודותיה של החזקה, ניתן לקבוע כי המקרה מהווה תאונת דרכים (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 556-555 (1996)). לאור האמור, עולה כי די להצביע על תחולתה של אחת מן החזקות על הנסיבות שלפנינו, בכדי להוביל למסקנה כי האירוע הוא תאונת דרכים מבחינת הרכב, כך שהחובה לפצות את המשיבים 5-3 מונחת לפתחה של המערערת.

 

 

 

חניה אסורה

 

עיקר טענותיה של המערערת הן בכתב והן בדיון שנערך לפנינו סבבו סביב שאלת תחולתה של החזקה שעניינה בפגיעה ברכב החונה שלא כדין. חזקה זו כאמור מאפשרת לראות במאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום אסור כתאונת דרכים, גם מבלי לבחון האם מדובר בשימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק, ולמטרות תחבורה. המונח "חניה אסורה", התפרש בפסיקה "כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין" (ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנוה חברה לביטוח בע"מ, פס' 7 (31.10.2007); רע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003) (להלן: עניין אדרי)). פרשנות זו של החזקה הוציאה מגדריה מקרים בהם מדובר בחניה אסורה על-פי דין, כגון חניה במקום המיועד לחניית רכבים בעלי תו אזורי מסוים, מבלי שיש ברשות הרכב תו מסוג זה, כאשר חניה זו לא יוצרת סיכון תחבורתי, ובה בעת, היא אפשרה להחיל את החזקה גם על מקרים בהם מדובר בחניה מותרת על-פי דין, כל עוד זו יצרה סיכון תחבורתי. בספרות ובפסיקה הובהר לעניין מבחן הסיכון התחבורתי, כי אין צורך להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די בכך שחניית רכב באותו מקום, למשל, בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזו (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 303 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין); עניין אדרי, עמ' 823-822).

 

בעניין אדרי דובר על מקרה בו חנה רכב כדין בשולי הכביש בדרך בינעירונית לאחר שאירעה בו תקלה, ובעוד הנהג ונוסעיו ממתינים בישיבה ברכב החונה, סטה רכב אחר ממסלול נסיעתו ופגע ברכב החונה. בעניין זה נקבע כי ככלל חניית רכב בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, בתור שכזו, יוצרת סיכון תחבורתי לפגיעה על-ידי רכב אחר כתוצאה מסטייתו מן הנתיב; זאת, מבלי להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה זה ביחס לכביש המסוים בו אירעה התאונה, אכן יצר סיכון כאמור.

 

עוד נקבע בפסיקה, כפי ששבה וציינה המערערת, כי לאחר בחינת הרכיבים העובדתיים הנדרשים להתקיימותה של החזקה, קרי לאחר שנבחנה השאלה האם החניה היא אסורה בשל הסיכון התחבורתי הגלום בה, יש להוסיף ולבחון האם בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי משפטי בין החנייה האסורה לבין הנזק. דרישה זו, אשר נובעת מפרשנות התנאי "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (ההדגשה אינה במקור- ע.א), שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, אינה מצויה בנוסח החזקה המרבה אשר מצא עיגון בחוק במסגרת תיקון מס' 8 לחוק. יחד עם זאת, נפסק כי גם לאחר התיקון האמור יש לדרוש כי ימצא קשר סיבתי משפטי וכי אין להסתפק בקיומו של קשר סיבתי עובדתי (עניין אדרי, עמ' 826-825; ע"א 6000/93 קואסמה נ' האשם רג'בי פ"ד נ(3) 661, 669 (1996); ריבלין, עמ' 261-253; 273). על-פי מבחן זה, ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי, ובכלל זה אירועים הנכללים במסגרת החזקות החלוטות, כפעילות אשר גרמה לנזק הגוף, אם וכאשר הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות.

 

ודוק, כאשר עסקינן בחזקה בדבר חניה אסורה, השאלה, אשר נבחנת במסגרת בחינתו של הקשר הסיבתי-משפטי, היא האם במקרה המסוים הפגיעה ברכב החונה נגרמה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מהחניה במקום האסור, להבדיל מהליך גרימה אחר, היינו האם הסיכון התחבורתי התממש (עניין אדרי, עמ' 826-825). עמד על כך השופט ריבלין בספרו בכתבו כי:

 

"אין די בעובדה כי התרחש מאורע 'שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו'; על מנת שתקום זכאות לנפגע צריך שתתקיים הזיקה התחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה – גישה הבאה לכלל ביטוי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש להקמת הזכאות בהתרחש האירוע נשוא החזקה החלוטה הזו" (שם, עמ' 308).

 

ומן הכלל אל הפרט. לאחר שעיינתי בפסיקתו של בית המשפט המחוזי, כמו-גם בטענותיהם של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בענייננו אין לחזקה בדבר חניה שלא כדין תחולה בענייננו, כפי שאפרט להלן.

 

כאמור, השאלה הראשונה אשר בחן בית המשפט קמא במסגרת הדיון בחזקה בדבר חניה שלא כדין, הייתה האם מבחינה עובדתית הרכב חנה במקום אסור לחניה על-פי דין, והשיב לכך בחיוב. טענותיה של המערערת בנקודה זו מבקשות להשיג על התשתית העובדתית שקבע בית המשפט קמא, כאשר הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית, שבידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. בענייננו, נמצא כי הרכב חנה בתוך מפרץ חניה המיועד לעצירת אוטובוסים לצרכי העלאת והורדת נוסעים, בניגוד לתקנה 72 לתקנות התעבורה. קביעה זו התבססה על ראיות אובייקטיביות, ובהן דו"ח בוחן המשטרה שהגיע למקום התאונה בסמוך להתרחשותה וכן תמונות שצילם, מהן עולה כי הרכב חנה מול אבני השפה הצבועות אדום-צהוב, קרי במקום האסור. בוחן המשטרה אף העיד בפני בית המשפט לעניין קביעתו זו, ועדותו נמצאה משכנעת, וזאת בניגוד לעדותה של המשיבה 4, אשר טענה כי חנתה במקום מותר. יתרה מזאת, צוין כי הן המומחה מטעם המערערת והן המומחה מטעם המשיבה לא חלקו למעשה על הממצאים והמסקנות של בוחן המשטרה לעניין זה. מן האמור עולה, כי מסקנתו של בית המשפט לעניין זה מבוססת היטב בחומר הראיות, ועל-כן לא מצאתי טעם ממשי לסטות ממנה או לערער עליה.

 

עוד אוסיף בנקודה זו, כי בקביעה לפיה הרכב בענייננו חנה שלא כדין, יש כדי לסתום את הגולל על יתר טענותיה של המערערת המתבססות על הטענה כי מדובר היה בפגיעה ברכב בעודו חונה כדין. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם היה בידי לקבל את טענת המערערת כי הרכב חנה כדין, עדיין ניתן להגיע מסקנה כי מדובר בתאונת דרכים לאור התקיימותה של חזקה מרבה אחרת, כפי שיוסבר להלן. 

 

ובחזרה לענייננו, במסגרת בחינת הרכיבים העובדתיים לעניין התקיימותה של החזקה, יש להמשיך ולבחון את התקיימותו של מבחן הסיכון התחבורתי, קרי לבדוק האם החניה בניגוד לחוק יצרה סיכון תחבורתי בתור שכזו. תשובה זו נענתה אף היא בחיוב על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר עמד על כך שהסיכון שיוצר רכב בעודו חונה במפרץ המיועד לעצירת האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המגיע למפרץ נאלץ לבלוט לתוך נתיב הנסיעה. אף לגישתי חנית רכב בתוך מפרץ חניה המיועד רק לכניסתם ויציאתם הבטוחה של אוטובוסים העוצרים להעלאת והורדת נוסעים, יוצרת סיכון תחבורתי המתבטא בכך שהאוטובוס נאלץ לעצור כאשר חלקו האחורי בולט לתוך נתיב הנסיעה ולמעשה מהווה מכשול בפני תנועה חופשית של רכבים. דומה כי מסיבה זו גם נאסר בחוק על רכבים לעצור במפרצי חניה מסוג זה, להוציא במקרים מסוימים המוגדרים בחוק, ובשל כך גם הוצב התמרור במקום. אבהיר, כי אין צורך להראות שהמיקום המסוים בו עמד הרכב ביחס למפרץ החניה בענייננו היה גורם לאוטובוס המבקש לעצור לבלוט בחלקו, אלא די בכך שככלל, חניה מסוג זה, יש עמה סיכון תחבורתי בתור שכזו.

 

בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו בדבר הסיכון התחבורתי בהחניית הרכב במקום האמור, גם על עצם התרחשותה של ההתנגשות בין הרכב לבין האוטובוס. המערערת טענה בהקשר זה, כי קביעה זו מובילה לתוצאה לפיה בכל מקום בו ארעה פגיעת כלי רכב אחד, בכלי רכב חונה, תיחשב החניה ככזו אשר יוצרת סיכון תחבורתי, ועל-כן תהווה חניה אסורה העונה להגדרת החזקה המרבה. אף לגישתי ישנה בעיתיות בקביעה זו, שכן על-אף שייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה ללמוד מקיומה של התנגשות, על כך שהמקום בו חנה הרכב יצר סיכון תחבורתי, אשר התממש בעצם הפגיעה, ברי כי לא ניתן להחיל זאת ככלל גורף בכל מקרה. הדבר עלול להוביל לפרשנות מרחיבה לפיה די בקיומו של מגע בין רכבים, בכדי להוביל לקביעה כי מדובר בחניה אסורה לצורך החלת החזקה, פרשנות אשר לשיטתי אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ולא עם ההיגיון העומד בבסיסו, המבקש לייחד את תחולתו אך למקרים בהם נזק נגרם עקב שימוש ברכב שיש עמו סיכון תחבורתי ממשי. ברע"א 9115/11 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' חראזי, פס' 11 (2.4.2012), אליה הפנה בית המשפט קמא בהכרעתו, אכן נדונה חשיבות קיומו של מגע בין כלי הרכב לשאלת החבות של כל אחד מכלי הרכב, אולם יש להבהיר כי הדברים נאמרו במסגרת בחינת האחריות לנזק ביחסים שבין כלי הרכב לפי סעיף 3(ב) לחוק, ורק לאחר שנקבע, כשלב ראשון, כי מדובר בתאונת דרכים מבחינת שני הרכבים. בענייננו, הרי שזו בדיוק השאלה בה נדרשים אנו להכריע –  האם מדובר בתאונת דרכים מבחינת הרכב הפרטי.

 

 

כך או כך, גם בלא הטעם הנדון לעיל, בענייננו מסקנתי היא כי הרכיבים העובדתיים הנדרשים לצורך החלת החזקה, אכן מתקיימים (הרכב חנה במפרץ חניה המיועד לאוטובוסים, בניגוד לחוק, ובמקום אשר יצר סיכון תחבורתי), ועל-כן יש להתמקד ולבחון האם בנסיבות המקרה שלפנינו, התקיים הקשר הסיבתי המשפטי. כזכור, קבע בית המשפט קמא כי קשר כזה מתקיים במקרה דנן, אולם אין בידי להסכים לקביעה זו.

 

ראשית, אין חולק כי במסגרת המאורע המתואר מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום האסור לבין הפגיעה, שכן אלמלא היה חונה הרכב במפרץ החניה, לא היה פוגע בו האוטובוס. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, כאן כאמור השאלה היא האם בנסיבות העניין פגיעת האוטובוס ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו במפרץ, כלומר, האם הסיכון התחבורתי שנוצר על-ידי החניה האסורה – התממש. לשאלה זו, לשיטתי, יש להשיב בשלילה: כפי שצוין לעיל, הסיכון אשר יצר הרכב בעודו חונה במפרץ החניה המיועד לעצירתם הבטוחה של האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המבקש להוריד או להעלות נוסעים ייאלץ לעצור כך שבחלקו יבלוט לתוך נתיב הנסיעה. סבורתני, כי סיכון זה לא התקיים בענייננו, שכן אין חולק כי הפגיעה לא נוצרה בעקבות הקושי שנתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ כניסתו של האוטובוס, על-מנת להעלות ולהוריד נוסעים. שונה היה המקרה אילו עסקינן במקרה בו האוטובוס ניסה לעצור בתחנת האוטובוס, ובמסגרת ניסיונו לעצור כראוי, מבלי לבלוט בחלקו האחורי לתוך נתיב הנסיעה, היה פוגע ברכב החונה במפרץ, שהרי אז אין מי שיחלוק כי הסיכון התחבורתי אשר נוצר על-ידי חניית הרכב במקום האמור, הוא אשר התממש בעצם הפגיעה.

 

ודוק, כפי שטענה המשיבה בתגובתה, אין חשיבות לשאלה האם הסיבה המכרעת לקרות הפגיעה הייתה סטיית האוטובוס ממסלולו או המיקום האסור בו חנה הרכב, שהרי אין מקום לבחינת גורם האשם במסגרת חוק הפלת"ד אשר בבסיסו עומד העיקרון של אחריות מוחלטת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לייתר או להחליף את הצורך לבחון, כי הסיכון התחבורתי הגלום בחנית הרכב התממש בנסיבות המקרה, קרי קיומה של זיקה תחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה. במילים אחרות, אמנם במסגרת בחינת שאלת היווצרותו של הסיכון התחבורתי אין חשיבות לעובדה כי הפגיעה ברכב נגרמה בשל סטיית האוטובוס ממסלולו, ולא בשל המקום בו עמד הרכב, אולם לשאלת התממשותו של הסיכון התחבורתי, בוודאי שיש משקל לנסיבות ההתרחשות אשר הובילה לפגיעה. עוד אטעים כי בעניין אדרי אמנם נקבע כי השאלה האם המיקום הקונקרטי בו עמד הרכב אכן סיכן את נסיעתם של יתר הרכבים בכביש, או האם הסיבה המכרעת לפגיעה הייתה סטיית הרכב הפוגע או מיקום הרכב, חסרות חשיבות לצורך החלת החזקה המרבה. אולם לצד זאת, נמצא כי הסיכון אשר יצר רכב החונה בשולי הכביש בדרך בינעירונית, להבדיל מחנייה מוסדרת, אשר נלמד בין היתר מההיתר לעצור רק במקרים חריגים, הוא אשר התממש. לבסוף, למותר לציין כי בשום שלב לא טענו המשיבות לקיומו של סיכון תחבורתי אחר שנוצר בשל חניה מסוג זה, וסיכון שכזה אף לא נידון על-ידי בית המשפט המחוזי.

 

לאור האמור, מסקנתי היא כי אין לחזקה המרבה בדבר רכב שחנה במקום אסור תחולה בענייננו, בהיעדר קיומו של קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות הנזק. יחד עם זאת, אין בקביעה זו בכדי לשלול את חבותה של המערערת לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם, שכן כפי שיובהר להלן, המאורע המתואר לעיל נופל בגדרה של חזקה מרבה אחרת המנויה בסעיף 1 לחוק.

 

בטרם אפנה לכך, אבקש להבהיר כבר עתה כי טענתה של המערערת לפיה במהלך המאורע שינה הרכב את ייעודו המקורי ועל-כן חדל מלהיות רכב מנועי, דינה להידחות מהטעמים המנויים בהכרעתו של בית המשפט המחוזי עליהם עמדתי לעיל. יוטעם כי לא ניתן לראות את ההתרחשות אלא כאירוע תאונתי אחד, אשר החל ברגע הפגיעה של האוטובוס ברכב, שאין חולק כי בנקודה זו ענה להגדרת רכב מנועי, והסתיים בהתלקחות כלי הרכב לאחר נפילת עמוד החשמל. במובן זה, אין מניעה להחיל את החוק בענייננו גם בגין אשר אירע לאחר הפגיעה.

 

 

התפוצצות או התלקחות

 

כפי שעמד בית המשפט קמא בהכרעתו, החזקה המרבה הראשונה בדבר התפוצצות או התלקחות של הרכב, דומה כי מהווה המשך ישיר להלכה שנקבעה בע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705 (1988) (להלן: פרשת לסרי). באותו מקרה מצא בית המשפט כי בנסיבות בהן פרצה דליקה כתוצאה מדליפת בלון גז, אשר אחזה גם במכוניות ועל-ידי כך הביאה לשריפת הדלק שהיה ברכב, יש לראות בנזקיהם של הנפגעים כתוצאה של השימוש ברכב. הוטעם, כי הדליקה שפרצה מחוץ לרכב, אשר שימש כמעין "קיר", והציתה אותו, היא למעשה התממשות של סיכון ההתלקחות הגלום בכל רכב, בין אם הוא חונה ובין אם מצוי בנסיעה. על-כן, נזק גוף שנגרם כתוצאה מהתלקחות הוא נזק הנגרם "עקב" אותו שימוש (פרשת לסרי, עמ' 711-710; ריבלין,  300-295).

 

החזקה, כפי שהתפרשה בפסיקה, קובעת כתנאי הכרחי כי ההתפוצצות או ההתלקחות יגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר, חיוני לכושר נסיעתו (ע"א  5408/03 אבו קטיפאן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 433, 443 (2003) (להלן: עניין אבו קטיפאן); ריבלין, עמ' 303-301). תנאי זה אינו חף מקשיים, שכן הקביעה כי חומר או רכיב מסוים, הם חיוניים ליכולת הנסיעה של הרכב, אינה מובנת מאליה בחלק מן המקרים, וישנו קושי להצביע על רשימה סגורה של רכיבים העונים על הדרישה. כך למשל, בעניין אבו קטיפאן, נדחתה פרשנות לפיה יש לראות ברכיבים כגון ריפוד המושבים או השטיחים ברכב כעונים על התנאי האמור. יחד עם זאת, בענייננו, הרכיב אשר לגביו נטען כי נשרף במסגרת המאורע, הוא הדלק שנמצא במיכל הרכב, ודומה כי אין מי שיחלוק על היותו חומר חיוני לכושר הנסיעה של הרכב. הבהרה נוספת לעניין תחולתה של החזקה מצויה בסיפא של החזקה, ולפיה בהתקיים היסודות המפורטים לעיל, קרי מאורע שכלל התפוצצות או התלקחות שנגרמה בשל רכיב או חומר, החיוניים לכושר נסיעתו, לא תישלל תחולתה של החזקה, גם אם הגורם שהוביל להתלקחות מקורו מחוץ לרכב. בעניין אבו קטיפאן, מקור האש הראשוני היה מצית, אולם נקבע כי אין הדבר מוביל לשלילת תחולתה של החזקה. עוד נקבע, כי נסיבות בהן אש אוחזת במיכל הדלק, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצות, מהוות נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה (שם, עמ' 445).

 

בענייננו, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, לאור חומר הראיות שהונח לפניו ובכלל זה עדויותיהם של בוחן המשטרה, המשיב 1 וכן עד ראייה שהגיע למקום דקות ספורות לאחר הפגיעה הראשונית של האוטובוס ברכב, כי הניצוץ שנגרם מקריעת כבלי החשמל גרם לשריפה של אדי הדלק שברכב וכתוצאה מכך התלקחו הרכב והאוטובוס. טענתה של המערערת לעניין זה גורסת כי המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי הרכב נשרף בשל רכיב חיוני, קרי דלק. טענה זו לשיטתי יש לדחות משני טעמים עיקריים: ראשית, בטענתה זו מבקשת המערערת למעשה להשיג על התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי על-פי הראיות והעדויות שבאו בפניו, לעניין אופן התרחשות התאונה. תשתית זו נקבעה, בין היתר, בהתבסס על התרשמותו מעדותו של המומחה מטעם המשיבה 2, דר' רז, אותה העדיף על פני עדותו של המומחה מטעם המערערת, מר בן עזרי. זאת, לאחר שהתברר כי דר' רז הוא מומחה לחקר תאונות דרכים, מהנדס תנועה בעל ניסיון כבוחן תנועה במשטרה ישראל, שבמסגרת הכשרתו עבר קורס להנדסת שריפה, בעוד שבן עזרי, מכונאי וחשמלאי רכב במקצועו, העיד על עצמו כמי שנעדר ניסיון בבדיקת תאונות מסוג זה, ובעדותו אף נתגלעו סתירות מהותיות. כאמור, התערבות מסוג זה שמורה אך למקרים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, ולא כך במקרה שבפנינו, וממילא אף לא נטען כי נפל פגם כאמור.

 

שנית, גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענתה של המערערת לעניין תחולתה של החזקה במקרה דנן. קביעתו של בית המשפט לפיה השריפה נגרמה מהתלקחות אדי הדלק שנפלטו ממיכל הדלק של הרכב, התבססה על שורה של ממצאים, ובהם הממצא לפיו השריפה פרצה בחלק הקדמי של האוטובוס, "שרכב" באותה העת על הרכב, כאשר מיכל הדלק של האוטובוס מצוי בחלק האחורי; המהירות בה פרצה השריפה ועצמתה שהיוו אינדיקציה לכך שמקורה בחומר דליק ולא ברכיב אחר כגון פלסטיק; העובדה כי האוטובוס עלה על הרכב ועל-ידי כך מעך את מיכל הדלק, והוביל לדליפה של אדי דלק מתוכו, שבתורם הוצתו בעקבות נפילת עמוד החשמל. מהאמור עולה כי הקביעה, לפיה מקור השריפה בדלק של הרכב, מעוגנת היטב בחומר הראיות והממצאים שהונחו בפני בית המשפט המחוזי, ועל-כן טענתה של המערערת לפיה המשיבה 2 לא הוכיחה את התקיימותה של החזקה האמורה – דינה להידחות. עוד יובהר, כי לעובדה שמקור השריפה היה מחוץ לרכב –  ניצוץ שנוצר בעקבות נפילת עמוד החשמל – אין בכדי לשלול את תחולת החזקה, ונראה כי המקרה שלפנינו מהווה מקרה טיפוסי להחלתה.

 

מסקנתי היא, לאור המפורט לעיל, ובהינתן העובדה כי כתוצאה מהשריפה נגרמו למשיב 3 כוויות קשות בגפיים שהובילו לקטיעת רגלו הימנית, ואילו חברו, נלכד באש ומצא שם את מותו, שהחזקה בדבר התלקחות או התפוצצות של רכב מתקיימת בענייננו. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כבר עתה כי המערערת היא אשר חבה בפיצוי המשיבים 5-3 בגין נזקיהם, שכן כאמור, די בהתקיימותה של אחת מן החזקות המרבות בחוק כדי להוביל למסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים מבחינת הרכב. יחד עם זאת, אבקש להוסיף ולהתייחס להלן לטענותיהם של הצדדים לעניין החלופה השלישית בגינה פסק בית המשפט קמא כי יש לראות במאורע המתואר לעיל כתאונת דרכים.

 

 

הידרדרות או התהפכות

 

בסעיף 1 לחוק הפלת"ד מצויה כאמור רשימה סגורה של מקרים אשר מהווים דרכי "שימוש ברכב מנועי" לצורך החוק, ובכללן הידרדרות או התהפכות של רכב. צורות שימוש מבקשות לתאר מצבים בהם הרכב מצוי בתנועה מסוימת, אופקית או אנכית, כאשר ככלל מסווגת הידרדרות כתנועה "ספונטנית" של הרכב, למשל במקרה בו הרכב הושאר בלא שהורמה ידית המעצור וידית ההילוכים הועברה לחניה, ועל-כן החל לנוע. ההתהפכות לעומת זאת, היא בדרך כלל תוצאה של נסיעה, אולם תיתכן גם כאשר הרכב עומד. השופט ריבלין מסביר כי בשל הסיכון התחבורתי אשר נושאת דרך שימוש זו מעצם טבעה, מעמדו של שימוש זה בפועל הוא כשל החזקות המרבות, ובמובן זה הוא גובר על הדרישה להוכיח כי נתקיים היסוד שעניינו "למטרות תחבורה" על-מנת שהאירוע יראה כתאונת דרכים:

 

"כל נזק גוף הנגרם עקב התהפכות או הידרדרות יפוצה במסגרת חוק הפיצויים. אין צורך לבחון בנפרד אם 'ההתהפכות' או 'ההידרדרות' הן 'למטרות תחבורה'. אין גם מקום להציג שאלה מסוג זה. אין זה שימוש שיש צורך להתחקות אחר מטרותיו; משהתרחשה התוצאה ונתממש הסיכון התחבורתי שוב אין לנו צורך להתחקות אחר המטרות שעמדו בייסוד אותו 'שימוש' שקדם לתאונה" (שם, עמ' 196; דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פס' 6 (16.4.2000)).

 

 

 

 

 

בענייננו, בית המשפט המחוזי מצא כי המאורע במסגרתו נגרמו נזקיהם של המשיבים 5-3, נכלל גם תחת הגדרה זו, ועל-כן יש לראות את נזקי הגוף שנגרמו למשיב 3 כנזקים אשר נגרמו בעקבות השימוש שעשה ברכב. זאת, בעקבות ממצאיו של בוחן המשטרה אשר קבע כי תוך כדי תנועת האוטובוס והרכב הפרטי לעבר המדרכה, התהפך הרכב הפרטי על צידו הימני. מסקנתו זו של בית המשפט התבססה בין היתר על דבריו של בית המשפט המחוזי ברע"א 41848-11-10 ודעי נ' מעין, פס' 23 (22.3.2011), אשר פסק כי הידרדרות של רכב חונה כתוצאה מפגיעת רכב אחר נופלת בגדר צורת השימוש הנדונה, והטעים כי אין מקום להבחין בין הידרדרות שמקורה בכוח הפנימי של הרכב לבין הידרדרות שנגרמה בשל התערבות גורם חיצוני, אלא די בכך שזו התאפשרה, למשל, בשל משקלו ומימדיו של הרכב. עמדה דומה הביע השופט ריבלין בכתבו כי די בעצם התרחשותה של ההתהפכות, גם אם ארעה כשהרכב אינו בנסיעה, כדי להחיל את החוק, ולפיכך גם מקרה בו בשל משב רוח התהפך קטנוע חונה, יבוא האירוע בגדרי החוק (שם, עמ' 199). 

 

מבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי הקביעה לפיה יהא זה מוצדק להחיל את החוק במקרים בהם מדובר בהתהפכות של רכב המצוי במצב עמידה, להבדיל ממצב נסיעה, אינה מובנת מאליה (ראו למשל י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 162-161 (מהדורה רביעית, 2013)). פסק הדין עליו נסמך בית המשפט קמא בהכרעתו עוסק במקרה של הידרדרות של רכב, אשר ממילא מהווה תנועתו של רכב, ועל-כן טומנת בחובה סיכון תחבורתי מובהק, ובמובן זה אינו מעלה את הקושי הטמון במקרה בו מדובר בהתהפכות רכב עומד. דומה, כי הכרעה מסוג זה עליה להתקבל בהתחשב בתכלית החקיקתית הבסיסית שביסוד הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", אשר נועדה לכלול בו שימושים בעלי סיכון תחבורתי בלבד, כמו-גם בהיגיון העומד בבסיס החוק, תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו. על-אף שבענייננו ניתן לומר כי תנועתו האנכית של הרכב יצרה סיכון תחבורתי עבור היושבים ברכב, אשר התממש עם התהפכותו של הרכב בעקבות פגיעת האוטובוס, מצאתי להותיר שאלה זו בצריך עיון, שכן כאמור די בהתקיימה של החזקה המרבה בדבר התפוצצות והתלקחות, על-מנת לקבוע כי החובה לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם מונחת לפתחה של המערערת. 

 

לבסוף, אעיר כי לא נעלמו מעיני טענות המערערת בדבר חוסר הנוחות שמעוררת התוצאה לפיה המשיב 1 אשר נהג ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה, כמו-גם המשיבות 2 ו-6, מעסיקותיו של המשיב 1, אינם נושאים באחריות לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם. זאת, על-אף שאין מי שיחלוק מהותית על היות המשיב 1 הגורם העיקרי לנזק. בפסיקתו של בית משפט זה וכן בספרות, ישנה התייחסות למצבים בהם החלת הפלת"ד מובילה להיווצרותה של "אנומליה", המתבטאת בכך שלא ניתן להיפרע מן הגורם האשם בתאונה בגין הנזקים להם גרם בהתנהגותו. בהמשך לכך, ישנה גם הקריאה "להביא לשינויו של הדין באופן כזה או אחר שיאפשר את תיקון האנומליה אשר שבה לכאורה חוטא נשכר" (ראו דבריו של השופט רובינשטיין ברע"א 10721/05 אליהו – חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, פס' ח' (9.11.2006); ריבלין, עמ' 12-5). על-אף האמור, הדין טרם השתנה והעיקרון עליו מושתת החוק אינו מותיר מקום לבחינת יסוד האשם כפי שמבקשת המערערת בטענותיה. חשוב לציין כי המשיב 1 נשא באחריות למעשיו במישור הפלילי, לאחר שנגזרו עליו 28 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות שביצע, ודומה כי בכך יש כדי לרפא, ולו במעט, את חוסר הנוחות אשר נוצרה במקרה דנן.

 

התוצאה היא אפוא כי הערעור נדחה."

 

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.

עבור לתוכן העמוד