הסימטריה במשולש מזיק - ניזוק – מל"ל

סיכום פסה"ד המהפכני, שניתן בביהמ"ש העליון בימים אלה, בהרכב מורחב של 5 שופטים בתיק הנ"ל, והמשתרע על 47 עמודים מלאים. פסה"ד נכתב ע"י השופט יצחק עמית, בהסכמת יתר חברי ההרכב, השופטים רובינשטיין, זילברטל, ג'ובראן, ונאור.

כדי להבין את המהפכה שחולל פסה"ד החדש (ע"א 7453/12 וערעור שכנגדפארס אלחבאנין ופריד אלחבאנין נגד כריסי אברהם, מנורה חברה לביטוח והמוסד לביטוח לאומי), אתאר בקצרה את המצב המשפטי הקודם – הלא היא הלכת אבו סרייה, שניתנה בביהמ"ש העליון בשנת 2001  בתיק6935/99 ע"י השופט תיאודור אור.

על  פי הלכת אבו סרייה, ניכינו עד כה מהפיצויים המגיעים לנפגע את מלוא התגמוליםשקיבל ועתיד לקבל מהמל"ל, כשהם מחושבים על פי הלוחות הסטטיסטיים בתקנות ההיוון של המל"ל, מבלי להתחשב כלל בקיצור תוחלת החיים שנגרמה לו באותה תאונה, גם כאשר עליה לא היה חולק מבין הצדדים.

ביד השנייה, החזרנו למל"ל את מלוא התגמולים שניכינו (בכפוף לתנאים בהסדר חוזי פנימיבינינו לבין המלל, שאנחנו מתעלמים ממנו לגמרי בסקירה זו, עד סופה, בהיותו בלתירלבנטי לנושא).

התוצאה הייתה בלתי נסבלת: לנפגע נעשה עוול, בכך שנוכו ממנו מלוא גמלאות המחושבותלחיים מלאים, כאשר בפועל לא יקבל אותן, בגלל קיצור תוחלת חייו בתאונה.

המל"ל ירוויח מכך שהמזיק (חברת הביטוח) מחזירה לו את מלוא הגמלאות שניכתה, ואשראותן לא ישלם בשל מותו המוקדם של הנפגע. ורק המזיק (חברת הביטוח) יוצאת במצב של שוויון ("תיקו"), שכן היא החזירה למלל את מה שניכתה לנפגע.

בטרם אגש להלכה החדשה, נשאל מה הביא את ביהמ"ש העליון בזמנו להלכה כל כך בלתי צודקת – היא הלכת אבו סרייה - עד שהיה צורך להפוך אותה היום בהרכב של  5שופטים?

וכך כתב  השופט אור באותה הלכה :

" ... תקנות ההיוון הן המחייבות בנושא זה, אפילו...אין הן קולעות למטרה...  יש לקבלן כמות שהן בלי להיגרר לניסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויהדרך חישוב אחרת..."

במילים אחרות, ביהמ"ש היה ער לעיוות בהלכה, אלא, שהשיקולים היו שיקולים של פישוטושל יעילות, ולא של צדק מוחלט.

אלא, שבמשך 13 השנים שחלפו מאז, לא השלימו הגורמים השונים שהיו מעורבים באותם משפטים, כולל בתי משפט בערכאות הנמוכות, עם המצב המשפטי הזה.

גם ביהמ"ש העליון בהזדמנויות שונות לא חשך ביקורת מהתוצאה הבלתי צודקת. ולא בכדי –  זהו מצב שחותר תחת האיזון ותחת הסימטריה המתחייבת בין הצלעותשל מה שמכונה "המשולש הקדוש" ( ניזוק- מזיק – מלל ). זהו מצב ששובר  את כלל הזהב בדיני הנזיקין, לפיו הפיצוי צריך לנסות להחזיר את  הניזוק לקדמותו . ובנוסף, זהו מצבשגורם להתעשרות  שלא כדין למלל, שמקבל מחברות הביטוח יותר ממה שהוא ישלם בפועל לנפגע.

מכל הסיבות האלה גמלה בלב  ביהמ"ש העליון ההחלטה - לא עוד !

וכאן באה לעולם "הלכת אלחבאנין", בה אנו עוסקים כאן.

על פי ההלכה הזאת ינוכו מהפיצויים של הנפגע רק התגמולים שהוא עתיד לקבל בפועל, בהתחשב במשך חייו המקוצרים. (ביהמ"ש לא עסק כאן במה שהמזיק (המבטח) יחזיר למל"ל, אך כללי הסימטריה מחייבים כי הוא יקבל את מה שהוא ישלם לנפגע - ולא יותר!).

בפסק הדין ביהמ"ש איננו מתחמק מהשאלה, כיצד יש לנהוג בתוספת בחלקם של השאריםוהתלויים, אם יישארו כאלה לנפגע אחרי מותו, שבה חייב להשלים המזיק מכוח הלכת "השנים האבודות" וחייב בה המלל מכוח החוק. את אלה, אומר ביהמ"ש העליון" חייבים לשקלל, בעזרת חוות דעת אקטואריות בעת שייעשה הניכוי.

זו תהייה, איפוא, שעתם היפה של האקטוארים, שיתבקשו להגיש חוות דעת, שתיקחנה בחשבון את תשלומי המלל לעתיד לאותם שארים או תלויים, ואת סכומי הפיצוייםשיגיעו להם מהמזיק בשנים שאבדו לנפגע עקב אותה תאונה.

לא זו אף זו, בתיקים גדולים יהיה נכון להודיע למלל על ההליך המשפטי שנפתח בין הנפגע לבין חברת הביטוח, על מנת שיתכבד ויתפוס צד עם יתר בעלי הדין, כדי ללבן את כלהשאלות השנויות במחלוקת.    

בלשונו של השופט עמית, שכתב את פסק הדין :

" ...הלכת אבו סרייה לא הייתה באה לעולם אילו המלל היה צד להליך..."(עמ' 34 לפסק הדין).רעיון אחר שמעלה ביהמ"ש לצירופו של המלל, הוא הפתרון החקיקתי, שיאפשר לביהמ"ש לראות את הקביעה בעניין אורך חייו של הנפגע כמחייבת גם את המלל, בין אם היה צד למשפטובין אם לאו.

לסיכום : דינה של הלכת אבו סרייה בטל מן העולם, ושומה על ביהמ"ש מעתה לשמור עלהסימטריה במשולש מזיק - ניזוק – מל"ל, לפיה מהפיצויים המגיעים לניזוק ינוכו אך ורק תגמוליהמל"ל שקיבל ועתיד לקבל מחברת הביטוח בפועל, על פי אורך תוחלת חייו שנקבע.

ביהמ"ש מסיים את פסק דינו בהבעת תיקווה כי המלל וחברות הביטוח יגיעו ביניהם להסכםשיחסוך התדיינויות מיותרות, אשר בתוכו גם ישקללו את נושא קיצור תוחלת החיים.