חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פסיקה: העליון קבע כי בתביעה בגין זיהום נחל הקישון לא הוכח קשר סיבתי

פרופ' הוד אוחז בתזה לפיה די במולקולה אחת של חומר אחד כדי לגרום למחלת הסרטן, ללא קשר לגורמי סיכון מובהקים אחרים. מבחינתו ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי לגורם מסרטן בנוגע לכל אלה: אדם שטבל בקישון פעם אחת, או תייר שהגיע מחו"ל ושתה לגימה ממי ברז של מקורות
29/09/2015

 

 

 

 

ע"א 6102/13 וע"א 2880/14  אבני אורי ואח', מיכאל עצמון ואח' נגד איגוד ערים (איזור חיפה)(ביוב) ואח', חיפה כימקלים בע"מ ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 24/9/2015

 

ע"י כב' השופט: י' עמית ובהסכמת כב' השופטים צ' זילברטל ונ' סולברג

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעורים או את הערעור שכנגד שהוגשו לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 414/04 שקבע, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין תחלואת התובעים לבין זיהום נחל הקישון?

 

רקע: בית המשפט העליון דן בשני ערעורים שהוגשו ע"י 10 מערערים (בשני הערעורים) כנגד 144 גורמים, ביניהם חברות ביטוח ובערעור שכנגד.

  

בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים

 

מתוך פסק הדין:

 

"כל אחד מאיתנו נחשף בחיי היומיום לאותם חומרים המוכרים כגורמי סיכון לתחלואה במחלות סרטניות - באויר, במזון ובשתיה. כך, לדוגמה, כל המתכות הכבדות שנזכרו בתביעת הצוללנים נכללות גם בתקן מי השתיה בישראל.

 

...

 

בחקירתו הנגדית נתברר כי פרופ' הוד אוחז בתזה לפיה די במולקולה אחת של חומר אחד כדי לגרום למחלת הסרטן, ללא קשר לגורמי סיכון מובהקים אחרים. כך, לדוגמה, אישר כי מבחינתו ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי לגורם מסרטן בנוגע לכל אלה: אדם שטבל בקישון פעם אחת, או תייר שהגיע מחו"ל ושתה לגימה ממי ברז של מקורות או שטבל בבריכה מכילה מי ברז (בהם יש חומרים מסרטנים על פי התקנים המחייבים), או אדם שעונד שעון מצופה ניקל. לשיטת פרופ' הוד, אדם יכול לעשן 20 שנה, אך אם ניתזה עליו טיפה ממי הקישון, הוא נחשף בכך לסיכון של חומר מסרטן וניתן לקבוע קשר סיבתי בין מחלתו לבין מי הקישון. לשיטתו, הוא היה נותן חוות דעת המאשרת קשר סיבתי אף למי שצלל בקישון דקה אחת, גם אם כל בני משפחתו, שלא היה להם שום קשר עם הקישון, חלו אף הם באותה מחלה.

 

...

 

לא למותר לציין, כי פרופ' הוד הסכים כי החשיפה של המערערים לחומרים בקישון קטנה מאות מונים מחשיפתם לאותם חומרים בחיי היומיום, למשל בדרך של עישון או בדרך של אכילת מוצרי מזון. גם המומחה גזית מטעם התובעים אישר בחקירתו הנגדית כי ייתכן שיש לשתות לפחות 100 ליטר של מי הקישון כדי להגיע לצריכת רמת קדמיום בסלט חסה (עמ' 3,618 לפרוטוקול), ואישר כי החשיפה לקדמיום מהפעילות בקישון היא אלפית או מליונית בהשוואה לרמת הקדמיום אליהם נחשף התובע בחי היומיום.

 

 לאור כל זאת, ניתן לומר כי "ככה לא בונים תביעה". למעשה, לאחר שהמערערים הביאו ראיותיהם, ועוד קודם להבאת ראיות המשיבים, נתברר כי אין בסיס לתביעה. קשה להלום כי תביעה כה מורכבת וכה סבוכה תתבסס על חוות דעת יחידה, ככל שניתן לכנותה חוות דעת, שהיא כה רעועה בבסיסה (התזה של פרופ' הוד נדחתה גם בתביעות שהוגשו לגבי הזיהום ברמת חובב, ראו: ת"א 1069/07 לדני נ' רמת חובב (9.1.2013). ערעור על פסק הדין נדחה על אתר בבית משפט זה, לאחר שהומלץ לתובעים למשוך את ערעורם (ע"א 1397/13 מיום 29.9.2014)).

 

המערערים ניסו להיתלות באמירות כאלה ואחרות של מומחי המשיבים (שמטעמם הוגשו חוות דעת של שלושה רופאים מומחים לרפואה תעסוקתית וסביבתית וארבעה רופאים מומחים לאונקולוגיה, בנוסף לרופאים נוספים שהתמחותם במחלות ספציפיות), אך באמירות אלה, שרובן ככולן הוצאו מהקשרם, לא מצאנו ממש. לא למותר לציין, כי מול הדחיה המוחלטת של חוות דעת פרופ' הוד, קבע בית משפט קמא כי הוא מעדיף ללא היסוס את חוות הדעת של מומחי המשיבים.

 

 ...

 

שאלה מרכזית היא, שמא השאלה המקדמית, האם אכן הוכח עודף תחלואה של המערערים, בהשוואה לקבוצת ביקורת זהה או דומה במאפייניה. לא רק שהתובעים בתביעת הצוללנים לא הגישו חוות דעת בנושא זה, הם אף שבו והצהירו, גם במסגרת הערעור דכאן, כי אינם מבססים את תביעתם על טענה אפידמיולוגית או סטטיסטית, ולשיטתם-שלהם, לפנינו אוסף של תביעות פרטניות ונפרדות. אלא שבהעדר הוכחה לעודף תחלואה, בהעדר ראיות כי עניינם של התובעים שונה מחולים אחרים באוכלוסיה שחלו בגילאים אופייניים לאותה מחלה (כך, לדוגמה, החולים בסרטן אשכים הם בדרך כלל צעירים מחולים בסרטן הערמונית), ונוכח גורמי סיכון שונים ומוכרים כמו עישון או חשיפה לשמש - דין התביעה להידחות.

 

לכך יש להוסיף, כי לפחות לגבי קדמיום ועופרת, המערערים היו יכולים להוכיח באמצעות בדיקות, כי חומרים אלה חדרו לגופם. אלא שהמערערים נמנעו מלעשות או להציג את הבדיקות. מנגד, במסגרת בדיקה שנערכה על ידי משרד הביטחון, נלקחו בדיקות שתן מעשרות חיילי שייטת 13 ששרתו בתקופות הרלוונטיות וצללו גם בקישון, ולא התגלה עודף קדמיום אצל אף אחד מהצוללנים.

 

הנה כי כן, ככל שהקורא התרשם מריבוי התובעים ומריבוי המחלות, הרי שהיו אלה התובעים עצמם שנקטו בגישה של תביעות פרטניות, מבלי להביא שמץ של ראיה אפידמיולוגית-סטטיסטית, ומבלי לתמוך את תביעותיהם בחוות דעת פרטנית של ממש, ולא ייפלא כי תביעתם נכשלה.

 

....

 

מטבע הדברים עיקר הפעילות של הדייגים היא בים, והשהות במעגן הדיג בקישון היא לפני הפלגה או לאחריה, כך שגם היקף החשיפה העורית למי המעגן לא היתה יומיומית ולא היתה רצופה. לאור כל זאת, במישור העובדתי, דחה בית משפט קמא את התיאור הדרמטי של דייגים אפופי ערפל של אדים ותרסיסי מים, או של דייגים שצללו תכופות במי המעגן תוך שהם באים במגע עם הבוצה. נקבע כי חשיפתם של התובעים "למי מעגן הדיג היתה מזערית והם לא נחשפו לבוצה שבקרקעית המעגן אלא יתכן שנרטבו ממי המעגן בעור גופם בלבד" (עמ' 81 לפסק הדין). הציטוט לעיל נאמר לגבי דייגי המכמורת, אך בדומה נקבע גם לגבי דייגי סירות הדייג, הצ'ינצ'ולה ועובדי הדוברה.

 

 

בדומה לתביעת הצוללנים, גם הדייגים חלו במחלות סרטן שונות, בהתפלגות נורמטיבית ובגיל אופייני ונורמטיבי למחלות בהן חלו.

 

 

 

אכן, להבדיל מתביעת הצוללנים, הדייגים ניסו לבסס את תביעתם על ממצאי אפידמיולוגיה בחוות דעתו של פרופ' לין מטעמם. ברם, בית משפט קמא מצא כי הטענה לתחלואת יתר בקרב הדייגים לא הוכחה. איני רואה להידרש לפרטי המחלוקת בין הצדדים, ואומר בקצרה כי על מנת לבסס ממצא אפידמיולוגי יש לזהות תחילה את גודל הקבוצה הרלוונטית לעריכת המחקר האפידמיולוגי. במקרה דנן, הצדדים נחלקו לגבי מספר הדייגים שהיו פעילים במעגן הקישון לאורך השנים, ובתום חקירות ממושכות של הדייגים, במהלכם הועלו שמות של דייגים רבים שפעלו במעגן הקישון, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי מספר הדייגים ומספר שנות הפעילות עולה בהרבה על זה שעליו התבסס פרופ' לין בחוות דעתו, וממילא נשמט לחלוטין הבסיס לחוות הדעת.

 

גם הדייגים העלו תזה הדומה לזו שהועלתה על ידי פרופ' הוד בתביעת הצוללנים, ולפיה די בכך שאדם שבא במגע עם חומר הידוע כמסרטן חלה במחלת סרטן כלשהי, כדי להקים קשר סיבתי בין החשיפה לבין המחלה. כך, גרס פרופ' לין, אחד המומחים מטעם הדייגים, כי מבחינתו, כל תושב חיפה שחלה בסרטן, קיים קשר סיבתי בין מחלתו לבין מי השתיה ששתה, מאחר שמי השתיה מכילים גם חומרים המוכרים כמסרטנים ו"יש סבירות גבוהה שהשתתפו ביצירת סיבה מספקת בקשר סיבתי. זה מה שאני אומר, אני מאשר לך, אני מסכים איתך, סבירות גבוהה זה מעל 51%" (עמ' 13,844 לפרוטוקול). בית משפט קמא התייחס לתיאוריה של פרופ' לין בפסק דינו באומרו:

 

"...ולאחר שהתבררו השגיאות בבסיס הנתונים של חוות דעתם של מומחי התובעים, נטשו התובעים את שדה האפידמיולוגיה וביקשו להתבסס בחוות הדעת האחרונה והרביעית במספר של פרופ' לין (כתב התשובה) על מה שפרופ' לין כינה 'אפידמיולוגיה איכותנית'. עם זאת, כפי שעלה גם מחקירתו של פרופ' לין, אפידמיולוגיה עוסקת בהערכת הסיכון לחלות במחלות ומעצם טבעה והגדרתה היא מדע כמותי. לא הוכח כי בעולם המדעי קיימת תיאוריה מקובלת של אפידמיולוגיה איכותנית" (עמ' 40 לפסק הדין).

 

 ...

 

איני רואה ממש בטענה זו. לדייגים ניתן יומם בבית המשפט, ואף הרבה מעבר לכך. אין בנתוני ההזרמה של מפעל זה או אחר בפתח המפעל במעלה הנחל לשנות את התוצאה. חלוקת האחריות בין המפעלים השונים לא הייתה רלוונטית לשלב זה של הדיון, ולא נמנע מהתובעים להציג כל נתון שהוא לגבי ריכוזי החומרים השונים במעגן הקישון, שהוא הנתון הרלוונטי לתביעתם.

 

השורה התחתונה בפסק דינו של בית משפט קמא הייתה כי "הסבירות שחשיפה לחומרים שנטען כי היו מצויים במי מעגן הדייג בקישון, עקב מגע עורי או נשימתי או בדרך של עיכול, היא שגרמה לתחלואת התובעים, הינה קלושה ביותר" (עמ' 222 לפסק הדין).

 

 ...

 

50 דייגים החלו את דרכם בבית משפט קמא, 10 מהדייגים משכו את תביעותיהם במהלך הדיון, ולאחר שניתן פסק דינו של בית משפט קמא, נותרו 6 המערערים דלעיל. נוכח הפער העובדתי בין הנטען על ידי מערערים אלה בכל הנוגע למידת חשיפתם למי מעגן הקישון לבין מה שנתברר במהלך שמיעת הראיות, אין לי אלא להפנות לקביעתו של בית משפט קמא כי "חלק ניכר מתיאורי התובעים בנוגע לאופן עבודתם וצורות חשיפתם למי הקישון, כפי שנטענו, לקו בחוסר דיוק (זאת בלשון המעטה)" (עמ' 2 לפסק הדין). בנסיבות אלה, ועל רקע קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המעוגנות בחומר הראיות שבפניו, אני סבור כי אף נדרשת מידה לא מבוטלת של עזות מצח בהגשת הערעור.

 

...

 

אולם בעוד שתחולת העקרון של "המזהם משלם" בדיני הגנת הסביבה אינה מותנית באשם ובקשר סיבתי, בדיני הנזיקין נדרש אשם ונדרש קשר סיבתי. לכן, העובדה שהמפעלים לאורך הקישון משתתפים כיום בעלויות ניקוי הקישון ופינוי הבוצה מקרקעיתו, כטענת המערערים, אינה משליכה על ענייננו. לצורך הדיון יצאנו מנקודת הנחה מחמירה, כי קיים אשם מצד מפעלים שונים, בכך שלאורך השנים ראו בנחל הקישון מעין תעלת ביוב העומדת לשימושם, ובכך גדעו את החי והצומח בקישון משך שנים רבות, עד שהרשויות נתנערו ועשו מעשה (ראו פסק דיני בה"פ 183/01 הנ"ל). אלא שלא סגי באשם כדי להטיל אחריות בנזיקין, וענייננו מתמקד בשאלת הקשר הסיבתי לנזק, ובנקודה זו נכשלו התובעים לחלוטין בהוכחת תביעתם.

 

 העברת הנטל בשל "דבר מסוכן" או "הדבר מדבר בעדו"

 

סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) קובע כלהלן:

 

חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים

 

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה (הדגשה הוספה – י"ע).

 

 ...

 

גם בהנחה שהחומרים שהוזרמו לקישון הם מסוכנים מטבעם – הנחה שניתן לחלוק עליה באשר חלק מהחומרים נמצאים במזון ובמי השתיה, וחומרים כמו ניקל וכרום נמצאים בחפצים כמו שעוני יד וסכינים ומזלגות – אין בטענה זו כדי לסייע למערערים. סעיפי העברת הנטל עניינם ברכיב האשם, קרי, אם הייתה התרשלות מצד המזיק, אך הם אינם פוטרים את הניזוק מהוכחת הקשר הסיבתי. ממילא איננו נדרשים לשאלה המקדמית אם החומרים שהוזרמו הם מסוכנים לצרכי סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

 

זאת ועוד. תנאי מקדמי לתחולת הסעיף הוא שהוכח כי הנזק נגרם על ידי הדבר המסוכן, וזו בדיוק השאלה שעל המערערים היה להוכיח: האם המחלות שנגרמו להם, נגרמו על ידי החומרים שהוזרמו על ידי המפעלים.

 

...

 

דרך המלך להוכחת קשר סיבתי בתביעת נזיקין בגין חשיפה לחומרים מסוכנים עקב זיהום סביבתי אינה על סמך אינטואיציה, תחושת בטן ו"שכל ישר", אלא על סמך ראיות מדעיות.

 

...

 

קיצורו של דבר, שבמקרה שבפנינו לא ניתן לזהות קבוצה של ניזוקים שנחשפו לאותם חומרים מסוכנים, באותה דרך ובאותה תצורה, שעקב כך לקו באותה מחלה ובשל כך סובלים מעודף תחלואה.

 

לבסוף, ולא אחרון בחשיבותו.

 

לא רק שהמערערים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי על פי המבחנים המדעיים המקובלים, אף ניתן לומר המשיבים הוכיחו היפוכו של דבר. המשיבים הוכיחו במאזן הסתברויות היעדר קשר סיבתי בין מחלותיהם של המערערים לבין החומרים שהוזרמו על יד המפעלים השונים לאורך השנים, וכי סביר יותר להניח כי מחלותיהם של התובעים נגרמו בשל גורמי סיכון אישיים, כמפורט לגבי כל אחד ואחד מהתובעים בשני פסקי הדין. מכאן, שאין לפנינו מצב של עמימות סיבתית.

 

אדגיש כי מסקנה זו אין לה ולא כלום עם העובדה, עליה קשה לחלוק, כי המפעלים השונים חטאו במהלך השנים בהזרמה לא מבוקרת של שפכים תעשייתים וחומרים מסוכנים לנחל הקישון.

 

 

סוף דבר

 

אשר על כן, אנו דוחים את שני הערעורים. הרבה לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו."

 

"השופט צ' זילברטל:

 

 אני מסכים עם פסק דינו הבהיר והממצה של חברי השופט י' עמית.

 

בתיקים הנדונים לפנינו אין מנצחים, אלא רק מנוצחים. בראשם עשרות ואולי מאות שלקו במחלות קשות, חלקם הוכרעו על ידי מחלתם וחלקם נאבקים בה כשחייהם אינם חיים. לצדם ניצב הציבור כולו, שמצא עצמו חשוף אל מול זיהום מסיבי של מקווה מים, ואל מול אזלת יד נמשכת מצד הרשויות המופקדות על הנושא וזלזול מצד המפעלים המזהמים. ואולם, בעובדה שחלק מאלו שנחשפו למים המזוהמים לקו במחלות קשות, ובעובדה שאכן מדובר במים מזוהמים - אין די כדי לקבוע, על יסוד המבחנים, הכללים והעקרונות המקובלים במשפט האזרחי, שהזיהום אכן היה הגורם למחלות הספציפיות שבהן לקו המערערים.

 

...

 

ניהול תובענה בעילה של חשיפה לחומרים מסוכנים, במיוחד בנסיבות המקרה דנא, דורש התמחות מיוחדת וידע נרחב הן במדע, הן במשפט המהותי והן בסדרי הדין. נדרש צוות לא קטן כדי לעמוד במשימה. כישלון הניסיונות שלפנינו אינו מבטא מגמה לגונן על בעלי ההון המזהמים ועל הרשויות, כפי שוודאי אחרים יבקשו להציגו, אלא פשוט מחמת אי הוכחת הטעון הוכחה. כידוע, "הדין נגזר מהעובדות". ללא הנחת תשתית עובדתית לא תצלח דרכה של אף תביעה, יהיו נסיבות הגשתה אשר יהיו ויהיו הערכים שהיא מבקשת לקדם נעלים ככל שיהיו."

 

 "השופט נ' סולברג:

 

אני מסכים עם פסק דינו המפורט של חברי, השופט י' עמית, בעקבות הממצאים והמסקנות בפסקי הדין המשכנעים של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' זרנקין בת"א 972/00 והשופט ר' שפירא בת"א 732/01); אני מצטרף גם להערותיו של חברי, השופט צ' זילברטל. 

 

אמת נכון הדבר:

 

בקצה האחד – הפקרוּת פושעת שבהזרמת שפכים תעשייתיים רעילים לנחל הקישון, ללא פיקוח, ללא בקרה, מבלעדי אכיפה, במשך שנים ארוכות;

 

בקצה שמנגד – מחלות סרטן, גרורותיהן, נגזרותיהן, סבל עצום ורב.

 

...

 

כל אלה, ועוד רכיבים שנִמנו בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובפסק דינו של חברי, יוצרים אותו חיִיץ, קשר סיבתי שלא הוּכח, בין הרעל שבקישון לבין מחלותיהם המצערות של המערערים.

 

הדין מחייב את דחיית תביעותיהם."

 

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.

עבור לתוכן העמוד