פסיקה: מטבעה של בריכה שהיא רטובה

‏(תא (טב') 697-06‏ ‏ סמיר מהנא נ' חמת גדר

בית המשפט: השלום בטבריה

פסק הדין ניתן ביום: 12/11/2015

ע"י כב' השופטת: אוסילה אבו-אסעד

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של אדם שנפגע באתר המרחצאות והנופש חמת גדר ולחייב את מפעיל האתר ואת חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי בפיצוי הנפגע?

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

" שוכנעתי כי דין התביעה דחייה.

נקבע כבר בפסיקה רבה שנכתבה בנושא כי בריכה וסביבתה מעצם טיבה וטבעה הינה רטובה. החלקה בבריכה שאינה נובעת מרצפה חלקלקה הינה סיכון טבעי ורגיל. נקבע עוד כי אין בהחלקה, או נפילה כזו, משום סיכון חריג ויוצא דופן שניתן לראות כסיכון בלתי סביר. בפסק דין ועקנין נאמר:

"חי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשמש במתקן ספורט – אם כמשתמש ואם כצופה –עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה  המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, בעמ' 126).

בנסיבות המקרה דנן לאחר עיון בחומר הראיות שהונח לפני ושקילתו ניתן לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על מנת להוכיח כי המשטח עליו החליק היה אכן משטח מועד להחלקה יותר מאשר משטחים אחרים הבנויים לשפת בריכות. בנסיבות הענין שומה היה על התובע להביא ראיות כגון חוות דעת מומחה אשר יוכיחו את טענתו ולא ניתן להסתפק בעדויות לפיהן המשטח היה מחליק במיוחד.

בידי התובע לא עלה להוכיח טענתו מן השפה וחצה, להימצאותו של חומר ניקוי מחליק במקום וטענתו זו לא מצאה תימוכין בעדותו העד מטעמו – יוסף, שהינו חברו.

בע"א  683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב, פ"ד לד(1) 157, דן בית המשפט העליון בשאלת סוג המשטח עליו החליק משתמש בבית המרחץ, ודחה את אחריות העיריה בעניין זה לאחר שדן בשתי חוות דעת מומחה שהוגשו לו וקבע כי סיכון ההחלקה במשטח הקיים לא היה שונה מסיכון ההחלקה במשטח אחר (שם בעמ' 159). בענייננו לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח כי ניתן היה להשתמש בחומר אחר, מחליק פחות. הוא הדין אף לגבי טענת התובע כי ניתן היה להתקין על שפת הבריכה פסים מונעי החלקה. התובע  טען טענה זו בלא שעלה בידיו להוכיחה. בנסיבות העניין היה על התובע להראות שהתקנת פסים מונעי החלקה הינה אפשרית וכי היא עשויה היתה להפחית את סכנת ההחלקה, ואף זאת היה עליו לעשות באמצעות חוות דעת מומחה. והדברים יפים אף בקשר עם מעקות הבטיחות.

יש לשוב ולהדגיש כי בריכה ובמיוחד שפת הבריכה הינה מקום אשר הרטיבות בו הינה תמידית ורבה, וההחלקה עליו הינה סיכון רגיל אשר המבקרים בבריכה מודעים לו (לעניין סיכונים רגילים ושאינם רגילים ראה בע"א 417/81 מלון רמדה שלם נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח

(1) 72,77), וכדברי השופט זוסמן (כתוארו אז), בע"א 358/56 דגני נד סולל בונה, פ"ד י"א 871:

"...נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן, באשר לא יכול היה לראות את הנולד ולחזות את הוצאה מראש, כאמור בסעיף 50 לפקודה הנ"ל, אלא רשאי היה להניח כי המוזמן יישמר מפניה....".

אומנם, אינני סבורה כי הנתבעת פטורה כליל מנקיטת אמצעי זהירות סבירים ורגילים כנגד ההחלקה במקום בו ההחלקה הינה סכנה רגילה ויומיומית, אולם התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת הפרה חובת זהירות זו באופן כלשהו. לעניין זה אוסיף כי ברור הדבר שאין להטיל על הנתבעת חובה לייבש באופן שוטף את שפת הבריכה, שכן ברור ומובן מאליו כי לא ניתן לייבשה לאחר כל מתרחץ ומתרחץ (ראו ת"א 3412/98 (פ"ת) ליברמן נ' מלון רדיסון מוריה פלזה ים המלח, דינים שלום, כרך יד 515), באותו בעניין נטען נגד בית המלון כי היה עליו לנקוט באמצעים למניעת החלקה על מדרגות המובילות לבריכה ואף שם נדחתה הטענה.

משלא הובאו לפני ראיות ביחס לחומר  ממנו עשויות המדרגה ושפת הבריכה ו/או בנוגע להימצאותם של חומרים הגורמים להחלקה על שפת הבריכה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעים לא נקטו אמצעי סבירות סבירים כדי למנוע את הנזק.

כזכור, מן התמונות והעדויות שהובאו לפני ניתן היה להתרשם כי מדובר בבריכה שמימיה רדודים. העיד כזכור לעניין זה עד הנתבעת – מרדכי, כי מדובר בבריכה שעומקה  60-70 ס"מ (עמ' 15 שורה 16), אשר  מיועדת יותר לטבילה מאשר שחייה (עמ' 17 שורה 26). בנסיבות העניין לא עלה גם בידי התובע לשכנע כי חלה על הנתבעת חובה להתקין מעקות ו/או פסים מיוחדים למניעת החלקה על שפת הבריכה.

אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעת לא התרשלה בעניין זה.

במאמר מוסגר אציין כי גם לו הייתי קובעת כי הנתבעת התרשלה באופן כלשהו, ולא היא, אין לי ספק כי לתובע היתה תרומה רבה יותר ואולי מכרעת, להתרחשות האירוע. יש לשוב  ולציין כי מדובר בשפת בריכה שהסיכון להחלקה בה הינו סיכון רגיל שכולם מודעים לו. במקום מעין זה היה על התובע לנקוט זהירות יתרה , ועצם קרות האירוע מוכיח כי התובע לא נקט במידת זהירות זו אשר היה בה כדי למנוע את ההחלקה. די אף בכך כדי לקבוע אשם תורם של התובע. לא רק זאת אלא שבהתנהלותו של התובע נפל פגם מהותי המגביר את אשמו התורם. התובע בחר לעלות על ספסל המיועד לישיבת מתרחצים, מחוץ לבריכה, לצורך תליית בגדיו על קולב שנתלה על הקיר. מן הראיות שהובאו לפני, ולרבות תמונות ועדויות, עולה בצורה ברורה ביותר כי לצורך תליית הבגדים לא היה כל הכרח בעלית התובע על אותו ספסל. כך כאמור אישר גם עד התביעה, יוסף.

היוצא מכך הוא כי התובע לא נשמר ולא נזהר כפי שהיה עליו לעשות ואם אם הייתי מוצאת כי הנתבעת התרשלה באופן כלשהו, אזי בכל הנסיבות המפורטות לעיל היה מקום להעמיד את אשמו התורם של התובע על שיעור משמעותי ביותר.

סוף דבר:

 לאור כל המקובץ שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וכך אני מורה."