חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פסיקה: המעביד לא נמצא אחראי לאוטם שריר הלב בו לקה העובד

השופטת ברכה בר-זיו: חשש מפיטורין אינו מהווה "סיכון חריג" שעל מעביד לצפות ואין לי אלא להפנות לפסק הדין בפרשת אסותא בכל הקשור במדיניות המשפטית והאבחנה בין דיני הרשלנות לדיני הביטוח החוזי או הביטוח הסוציאלי.
21/12/2015

 

  

 

תא (חי') 67727-10-13  תאופיק חיאדרה נ' ברק חברה לשמירה אבטחה וניקיון בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 14/12/2015

 

ע"י כב' השופטת: ברכה  בר-זיו

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המעביד ואת חברת הביטוח שביטחה את המעביד בביטוח אחריות מעבידים לפצות עובד לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב  תאונת עבודה -  התקף לב בו לקה עקב עבודתו?

 

בית המשפט דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין

 

"חרף טענות ב"כ התובע בסיכומים  ובתגובה, איני סבורה כי התובע הצביע על רשלנות הנתבעת לארוע  האוטם בו לקה, וכפי שנאמר בפרשת  אסותא: "דומה כי לא בכדי לא עלה בידי המשיב להצביע ולו על תקדים אחד של בית המשפט העליון או של בית המשפט המחוזי, שבו הוכרה אחריותו של מעביד ברשלנות בגין אוטם לבבני בו לקה מי מעובדיו".

 

אין מקום לחזור על עיקרי עוולת הרשלנות, עליה חזרו שני ב"כ הצדדים בסיכומיהם, וכפי שאוזכר בפרשת אסותא הנ"ל (בסעיף 9 לפסק הדין שם).

 

השאלה היחידה  לה עלי להידרש היא האם הנתבעת צפתה או היתה יכולה לצפות כי הפסקת ההתקשרות בין הנתבעת לבין עיריית סחנין תגרום לתובע להתרגשות כה חריגה, עד כדי אוטם שריר הלב, כאשר "בהיעדר יכולת לצפות את הליך הגרימה ואת סוג הנזק, אין להטיל" אשם על הנתבעת (ע"א  7021/99 עזבון ויצמן נ. סלע, פ"ד נו(1) 822 (2001)).

 

בנסיבות שהוכחו, התשובה  לשאלה זו הינה שלילית:

 

א.  ב"כ התובע טען בהרחבה כי התובע שימש בפועל כ"גובה חובות" של הנתבעת , למרות שנשכר לעבוד כעובד ניקיון בלבד.

 

על כך יש להשיב כי העבודה כ"גובה חובות" הפכה להיות, מזה מספר חודשים, חלק מעבודתו השיגרתית של התובע, לרבות כל המתח וההתרגזות שהיתה כרוכה בה, ואולם, בכל מקרה, חלק זה של העבודה כ"גובה חובות", כלל לא היה רלבנטי במודע הרלבנטי, מאחר ואין מחלוקת שהתובע הגיע לעיריה על פי הזמנת מנכ"ל העיריה , למטרה מוגדרת – לקבל ביד עבור הנתבעת את  המכתב המודיע על הפסקת ההתקשרות בין העיריה והנתבעת.   

 

ב.  גם אין לראות בקבלת המכתב מאורע חריג או יוצא דופן, שיכול היה לגרום לתובע להתרגשות חריגה, מאחר ועל פי עדותו של  מר אבו ריא, נאמר לתובע במפורש להגיע למשרדו כדי לקבל ביד את המכתב. עדותו של התובע לפיה מר אבו ריא ביקש למסור לו מכתב והוא ראה לפי הכותרת של המכתב שמדובר במכתב הפסקת התקשרות ונבהל – אינה יכולה לעמוד.

 

ג.   יתירה מזאת, כפי שהעיד מר אבו ריא, בין הנתבעת ובין הנתבעת התנהל משא ומתן ממושך באשר להמשך ההתקשרות, לאור התנאי שהציבה העיריה לפיו על הנתבעת להעסיק עובדים שיפוטרו מהעיריה – דהיינו התובע ידע כי המשא ומתן לא צלח וכי לאור אי קיום התנאי של העיריה – ההתקשרות תופסק.

 

ד.  התובע גם העיד כי ואפיק לא התקרב לעיריה והיה עסוק במקומות אחרים – דהיינו כל המשא ומתן התנהל ממילא עם התובע והדבר עולה בקנה אחד עם עדותו של מר אבו ריא, לפיה הקשר שלו היה עם ואפיק או עם התובע, והוא אפילו לא הבחין בינהם מבחינת תפקידם אצל הנתבעת- באופן שהתובע חייב היה לדעת לאן פניו מועדות כשהלך לעיריה.

 

ה.   מאחר והמכתב הוצא בעקבות משא ומתן – אין בסיס לגרסת התובע לפיה הוא היה צריך לשנות את החלטת העיריה להפסיק את ההתקשרות וואפיק כעס עליו, כאילו הפסקת ההתקשרות היתה באשמתו, כאשר הן התובע והן ואפיק ידעו כי במידה ולא ימלאו את התנאי של העיריה – תופסק ההתקשרות.

 

ו.   בכל מקרה – המכתב לא היה מיועד לתובע ואפילו לא הובאה ראיה עד כמה הצטמצם היקף העבודה של הנתבעת (כאשר במכתב הפסקת ההתקשרות מדובר על שני מקומות בלבד והתובע לא הביא כל ראיה על צמצום בעבודת הנתבעת או על פיטורי עובדים, ואפילו וואפיק לא נחקר בענין זה).

 

ז.   אני דוחה גם את עדותו של ואפיק, שבנסיבות, בהיותו אחיו של התובע הוא נמצא בחזית אחת עם התובע, כי הוא התרגז מאד כאשר שמע מהתובע בטלפון על המכתב, כאשר לאור עדותו של מר אבו ריא , המכתב רק היווה סיכום של המשא ומתן ולבטח שהמכתב לא היה צריך להפתיע אותו ו/או לגרום לו "לצרוח" על התובע.

 

לאור האמור – מסקנתי היא כי ואפיק לא יכול היה לצפות כי קבלת המכתב על ידי התובע יגרום לו "להתרגשות חריגה" ו/או אפילו לרוגז ניכר עד כדי גרימת אוטם שריר הלב. אוטם שריר הלב בנסיבות המתוארות לא היווה סיכון "שכיח" שניתן היה לצפותו.

 

אציין כי גם מהימנות התובע נטולה בספק , כאשר הוא טען בתצהירו בפני כי אחיו, ואפיק, היה מודע למצבו "הבריאותי" לרבות העובדה שסבל מתעוקת לב, בעוד שעל פי חוות דעת המומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי, בעברו לא סבל התובע מתעוקת לב (ומן הסתם , לאור האמור בחוות דעתו של פרופ' אנדרי קרן, עובדה זו היוותה גורם משמעותי בקביעת הקשר הסיבתי).

 

יתירה מזאת, בניגוד לחזית אותה הציג ב"כ התובע בדבר תפקידו של התובע כאיש ניקיון בלבד והטלת מטלות אחרות עליו, מעבר לתפקיד לשמו התקבל לעבודה, העיד התובע בחקירה נגדית בבית הדין לעבודה כי "אני הייתי אחראי על בתי הספר נקיון בעירית סחנין בלבד, מדובר ב- 5 בתי ספר. הייתי אחראי על נושא הניקיון מול מנהלי בית הספר, גביית כספים מהעיריה לבעל הבית שלי , העברת חשבוניות וכל דבר ששייך לעירית סחנין, משא ומתן, מכרזים, אני איש קשר".

 

גם ואפיק השיב בחקירה נגדית בבית הדין כי לנתבעת היו עשרות עובדים וכי "התובע ניהל את הענין של עירית סחנין. הוא טיפל בניהול הכספים מול העיריה. הוא ניהל כל מה שקשור לעיריה". כמו כן היה התובע אחראי על העובדים במוסדות העיריה.

 

דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של מר אבו –ריא בדבר ניהול משא ומתן מול התובע וגם בית הדין לעבודה בהחלטה מיום 26.2.11 (ב"ל 6501-02-10) קבע כי :"בתקופת העסקה הרלבנטית , משנת 2008, היה התובע אחראי על עובדי הניקיון של החברה המועסיקם בבתי הספר של עירית סכנין. כמו כן היה התובע אחראי על גביית הכספים המגיעים לחברה מהעירייה בגין השירותים שסיפקה החברה לעיריה , ושימש איש הקשר של החברה עם העיריה".

 

 

 

בהמשך החקירה הוסיף ואפםיק ואמר כי התובע הועסק אצלו בעבודה ניהולית ולא בעבודת ניקיון וכי "הוא מבחינה פיזית לא מתאים לי בעבודה".

 

האמור משמיט מן היסוד את כל טענות ב"כ התובע בדבר היקלעות התובע לאירוע "חריג" ומלחיץ, כאשר זו היתה מהות עבודתו.

 

אפילו יטען ב"כ התובע כי הסיכום הראשוני עם ואפיק היה כי התובע יעסוק כעובד ניקיון בלבד, התובע הודה בחקירתו כי עבד כ"גובה כספים" כשמונה חודשים. אין בעובדה כי "נאלץ" לבצע עבודה זו מאחר ואחרת לא היתה לו פרנסה ולא כלום עם תנאי עבודה לא הוגנים ו/או מלחיצים מצב המעביד. כל עובד חייב לבצע את המטלות המוטלות עליו על ידי המעביד , אחרת הוא צפוי להפסקת עבודתו וחשש מפיטורין אינו יכול לשמש כראיה ל"כפיה" מצד המעביד. ככל שהתובע לא היה שבע רצון מהתפקיד שהוטל עליו – לא היתה כל מניעה כי יתפטר מעבודתו, אך לבטחי הוא אינו יכול לטעון כי ביצוע אותה עבודה, שנעשתה דרך שיגרה זמן רב , היוותה "מאורע חריג" או "מאורע מלחיץ".

 

מצאתי גם סתירות ואי דיוקים רבים בין עדותו של התובע לזו של מר אבו-ריא, שהיה עד מטעם התובע ועדותו של ואפיק :

 

...

 

בנוסף – בתצהירו של התובע נאמר כי לאחר שסרב לקבל את המכתב ודיבר עם ואפיק הוא נסע לביתו. בביתו הוא עוד טיפל בבעיה בעבודה ורק לאחר מכן החל לחוש ברע. לעומת זאת, על פי סיכום העדות בדיון בבית הדין לעבודה, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר קרן "מיד" כשהתובע ראה את המכתב הוא החל לחוש ברע, הזעה וסחרחורת  ולאחר כשעתיים החל לחוש כאבים בחזה.

 

לעומת זאת, במסמך "קבלה ידנית לט"נ לב" מיום 22.1.09, המצוטט בחוות דעתו של ד"ר קרן, נאמר רק כי "הערב בשעה 6 כשהוא ישב בסלון בבית התפתח כאבים ביד ימין, שבמשך 20 דקות הקרינו לחזה וללסת , כולל הזעה  ללא בחילות או פלפיטציות" – דהיינו בזמן אמת התובע כלל לא הזכיר לחץ או התרגשות קודמים בעבודה.

 

למותר לציין כי גם חשש מפיטורין אינו מהווה "סיכון חריג" שעל מעביד לצפות ואין לי אלא להפנות לפסק הדין בפרשת אסותא בכל הקשור במדיניות המשפטית והאבחנה בין דיני הרשלנות לדיני הביטוח החוזי או הביטוח הסוציאלי.

 

מכל האמור – אני קובעת כי הנתבעת לא התרשלה וכפועל יוצא – אני מורה על דחיית התביעה."

עבור לתוכן העמוד