תא (רח') 17415-08-15 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה אזורית עמק חפר
בית המשפט: השלום ברחובות
פסק הדין ניתן ביום: 11/1/2017
על ידי כב' השופט: מנחם מזרחי, סגן נשיאה
עניינו של פסק הדין: בעליו של טרקטור הוזעק להגיש סיוע חירום, בכיבוי שריפה המסכנת חיים ורכוש. עקב כך, הטרקטור נשרף וניזוק. האם הבעלים של הטרקטור זכאי בשיפוי הנזק מאת מי שהזמינו לסייע בכיבוי השריפה– אם כן - ממי – האם ממי שבתחום שיפוטה המקרקעין שבהם אחזה השריפה או מהרשות הארצית לכבאות והצלה שתפקידה לכבות את האש, ואשר השתמשה בכלי במסגרת זו.
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את המועצה המקומית ואת הרשות הארצית לכבאות לפצות בגין הנזק בחלקים שווים.
מתוך פסק הדין:
"אין ספק, כי אדם הנקרא לסייע לאחר המצוי בסכנה ובשל כך אירע לו נזק או חסרון כיס, ראוי לשיפוי בגין התנהגותו החיובית, אשר מנעה לאותו אדם נזק רחב הרבה יותר.
עסקינן במי שהוזמן להגיש עזרה.
אין המדובר באדם הרואה סכנה ומתנדב לסייע במחיר ממונו, גם בלא שנקרא לכך (אגב: גם במקרה זה ראוי לשקול אפשרות שיפוי) או מי שהתערב בפעילות שלא ברצונו של הניצול.
...
אין זה ראוי, להגיע לפסק-דין שמשמעו העמקת הניכור בין איש לרעהו, יצירת זרות, פגיעה בערבות ההדדית, בבחינת איש לביתו ידאג, באופן שיותיר אדם הנענה לעזרתו של אדם אחר, ואשר בשל כך נפגע ברכושו, חסר שיפוי וידיו על ראשו.
האם אנו מבקשים לקיים חברה, שבמסגרתה אדם הנקרא לסייע לאחר המצוי בסכנה, יחל לערוך חישובי כדאיות בטרם יעניק את אותו סיוע, אשר לאל ידו להגישו ?
נתבעת 1 לא פעלה כמועצה אזורית סבירה בכל הקשור לפעולותיה למניעת הדליקה והקלה על התפשטותה.
נתבעת 1 שלחה מכתבים שונים לוועדי הישובים השונים שבתחומה המתריעים מפני הסיכון ומורים להם לנקוט באמצעים שיבלמו שריפות, אך לא בצעה מהלכים של ממש לוודא כי הדברים מבוצעים.
באחת ההודעות ששלחה הנתבעת 1 ניתן ללמוד, כי היא רואה את עצמה קשורה בעבותות חזקים לסיכון שקיים מפני שריפה:
"עונת הקיץ מגיעה השנה מוקדם מהצפוי והעשבייה מתחילה להתייבש. יש לנקות עשבייה סביב מבני ציבור, בשטחים הפתוחים, בחצרות הביתה, נדאג לנקות את העשבייה שהצטברה מסביב למבנים ובשטחים הפתוחים בנחלות, כמו כן, מומלץ לרסס עשבייה סביב המבנים והגדרות וכן בשטחים הפתוחים".
אין להסיר את אחריותה של נתבעת 1 בטענה, כי היא פעלה כמצופה ממנה, כאשר שלחה מכתבים והודעות לוועדי היישובים, בהם תזכרה אותם בדבר חובתם להיערך, מבעוד מועד, לבלימת שריפות ומכאן והלאה זה עניינם של אלו.
הנתבעת 1 לא ווידאה, כי וועדי היישובים מבצעים את הדברים שהתבקש מהם, ובפרט הדרישות שהוצגו לה בידי הנתבעת 2, דוגמת מכתבו של טפסר יצחק שילן (יצירת פס אש וכיו"ב).
מערכת היחסים בין הנתבעת 1 וועדי היישובים אינה מערכת יחסים נעדרת מרות ויכולת אכיפה בדין.
נתבעת 2, אשר פנתה אל הנתבעת 1 בבקשה לסיוע בפעולות כיבוי האש, ואשר לוחם אש מטעמה נלווה לטרקטור שהיה נהוג בידי יורם זלצר, והנחה אותו בפעולותיו, פעלה בהתאם לסמכותה בדין, לפי סעיף 25 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב – 2012, אשר קובע:
"(א). בעת אירוע כבאות והצלה שמתעורר בו חשש לפגיעה מידית בחיי אדם או ברכוש, רשאי קצין כבאות והצלה, אם מצא כי אין די בציוד או בחומרים העומדים לרשותו לטיפול באירוע כאמור, לעשות את כל אלה לצורך ביצוע הפעולות הנדרשות באופן דחוף: (1). להשתמש בציוד או בחומרים בנמצאים בחזקת כל אדם. (2). לתת הוראות לכל אדם לעניין סיוע ושימוש בציוד או בחומרים.
(ב). העמיד אדם לרשות רשות הכבאות וההצלה ציוד בהתאם להוראה לפי סעיף קטן (א), יוחזר הציוד, למעט חומר שהתכלה, למי שנלקח ממנו...
(ג). בעל ציוד זכאי לתשלום בעד ההוצאות הכרוכות בהחזרת הציוד לרשותו...
(ד). לא הוחזר ציוד או נגרם נזק לציוד שהועמד לרשות רשות הכבאות וההצלה בהתאם להוראה לפי סעיף קטן (א), יפצה אוצר המדינה את בעל הציוד בעד הציוד שלא הוחזר כאמור, או בעד כל נזק שנגרם לציוד, וכן ישולמו דמי שימוש בעד הציוד...".
היה זה תפקידה וחובתה של הנתבעת 2 להילחם בשריפה, וכאשר היא פנתה בבקשת סיוע ליורם זלצר, דרך נציגה של נתבעת 1, היא עשתה כן בהתאם לסמכותה בסעיף 25 הנ"ל, ואין זה משנה, לצורך כך, באשמתו או במחדלו של מי פרצה השריפה, שהרי אין בפניי ראיה המלמדת מה היה הגורם הישיר לפרוץ השריפה.
חובת השיפוי צומחת אם "לא הוחזר ציוד או נגרם נזק לציוד" וההוראה היא קטגורית: "יפצה אוצר המדינה..." כפי שנקבע בסעיף 25 (ד) הנ"ל.
לא נקבעו בסעיף 25 כל נסיבות ותנאים לפיצוי ודי בכך שנגרם נזק לציוד, אף בהעדר קשר סיבתי ובתנאי שהציוד ניזוק או לא הוחזר.
יש לדחות את הטענה של הנתבעת 2, כי מצב הדברים שאליו מכוון סעיף 25 שונה משום שהוא דן באירוע פתאומי שבמסגרתו כופה הכבאי על האזרח את הגשת העזרה.
אמנם לא נקבעו תקנות המסדירות את שיעור הפיצוי, אולם סעיף 25 קובע בצורה מפורשת "יפצה אוצר המדינה את בעל הציוד בעד הציוד שלא הוחזר...או בעד כל נזק שנגרם לציוד...".
כלומר לפנינו עקרון של השבת המצב לקדמותו, והוא בעל אופי נזיקי כולל.
ודוק: סעיף 25 (ו) מסמיך את השרים לתקן תקנות, אך לא כאלו הסותרות את עקרון הפיצוי הבסיסי הרוקם את העילה, אלא רק לעניין "הדרכים" וכו' ולא כזה היורדת ללב השבת המצב לקדמותו.
סעיף 25 (ח) לחוק הנ"ל קובע: "לא תהיה לאדם כל עילת תביעה על פי כל דין בשל נזק שנגרם לציוד שהועמד לרשות רשות הכבאות וההצלה בהתאם להוראה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או בקשר להוצאות שנגרמו לו או רווח שנמנע ממנו עקב העמדת הציוד כאמור, אלא לפי הוראות סעיף זה".
נטען, כי סעיף זה קובע כלל של "ייחוד העילה".
אכן, ייחוד עילה קיימת, אבל אך ורק ביחסיו של התובע מול הנתבעת 2 מכוחו של סעיף 25 ולא ביחסיו כלפי מזיקים אחרים, מכוחן של עילות אחרות.
הסעיף נועד לשפות את התובע על מלוא נזקו, אך במחיר זה, למנוע עילות תביעה אפשריות אחרות כנגד נתבעת 2.
בשום מקום לא נקבע בחוק, כי מטרתו ליצור כתובת ברורה אחת לתביעות – הנתבעת 2 – ולפטור מזיקים ומעוולים אחרים מכוח עילות, חיצוניות אחרות.
הסעיף ביקש ליצור עילה כלפי נתבעת 2, אך בד בבד להעניק לה – ולה בלבד - מגן (שאמור היה לקבל תוכן בתקנות), אך לא כלפי נתבעים פוטנציאליים אחרים.
אין להבין מדוע יבחר המחוקק להעניק לנתבעת 1, ולשכמותיה, הגנה מפני תביעות, בתוך חוק הנועד להסדיר את מעמדה ותחומי אחריותה של נתבעת 2.
נסיבות הזמנתם והפעלת של הטרקטורים האחרים, ותרומתם לכיבוי השריפה, כמו גם מערכת היחסים בינם לבין הנתבעת 1 בכלל ובעת האירוע, שבגינם שילמה הנתבעת 1 את הוצאותיה (סעיף ג2) לא הוכחו כנדרש (להבדיל מעצם התשלום).
על כן, אני מקבל את התביעה נגד שתי הנתבעות בחלקים שווים."
