חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח

השתכנעתי בעדויותיהם של התובעת ובנה, כי המניע מאחורי מסירת המידע הכוזב מלכתחילה, היה החשש ממעורבות המשטרה
23/04/2014

 

 

 

תא (חי') 7263-02-12‏ ‏ שולה בוכריס נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 4/4/2014

 

על ידי כב' השופטת: אספרנצה אלון

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של המבוטחת לחיוב חברת הביטוח בתשלום תגמולי הביטוח בשל אובדן גמור שנגרם לרכבה שהיה נהוג על ידי בנה במועד התרחשות התאונה למרות שהמבוטח מברה לחברת הביטוח מידע כוזב לגבי זהות הנהג.

 

רקע: המבוטחת טעמה, כי המניע למסירת מידע כוזב, לא היה הוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח, כטענת המבטחת, אלא בשל החשש לשלילת רישיון הנהיגה של בנה וללא קשר לחברת הביטוח.

 

בית המשפט קיבל את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"התובעת כיזבה והוליכה שולל זמן רב את הנתבעת. היא דבקה בשקר עד אשר הגישה את תביעתה. לטעמי, התנהגותה ראויה לגינוי. מורת רוחי תמצא ביטוי בהעדר פסיקת הוצאות. שקריה, בין אם יזמה אותם ובין אם נגררה אליהם על ידי בנה, ראויים לגינוי, אך אין בהם כדי לשלול תשלום תגמולי ביטוח. ואנמק:

 

המסגרת הנורמטיבית

 

 סע' 25 לחוק חוזה הביטוח קובע:

 

הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24, או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".

 

הפסיקה קבעה, כי לצורך הוכחת תחולתו של סע' זה, יש להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים:

 

               א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

 

               ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או הכזב של העובדות שנמסרו.

 

               ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות

 

ראה רע"א  230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה [פורסם בנבו] (19.5.1998). נקבע, כי הואיל ועסקינן בטענה של מרמה, המייחסת מעשה פלילי למבוטח, הרי שיש להוכיחה ברמה הגבוהה מרמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי.

 

באשר ליסוד השלישי – "כוונת המרמה" ולנטל הוכחתו, הרי שהדעות בפסיקה היו חלוקות ונמצאו שתי גישות שונות, אחת המחמירה עם המבוטח וגורסת, כי די בהוכחת שני היסודות הראשונים (מסירת מידע כוזב וביודעין), בכדי לבסס כוונת מרמה ואין נפקא מינה, אם מסירת המידע הנכון הייתה משפיעה על חיובה של חברת הביטוח, אם לאו. פסה"ד שניתן בעניין סימה מלכה, עליו מתבססת הנתבעת, נמנה על קבוצה הדוגלת בגישה זו. הגישה השנייה גורסת, כי היסוד של כוונת מרמה, הינו יסוד נפשי הדורש הוכחה. על פי גישה זו, יש לברר מה המניע שהביא למסירת המידע הכוזב ומקום בו המידע הנכון היה מזכה אף הוא בקבלת תגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטחת מתשלום דמי ביטוח, על אף מסירת המידע הכוזב.

 

מחלוקת זו הוכרעה בהלכת פלדמן, שם סקר כבוד המשנה לנשיא ריבלין את הגישות השונות וקבע:

 

"... בבחירה בין השתיים דומה כי יש להעדיף את הגישה השנייה, לפיה מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטח (ראו: ולר, בעמ, 550-551; אליאס, בעמ' 482)."

 

באשר לנטל ההוכחה של יסוד זה נקבע:

 

"אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקה לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו.".

 

חשוב לציין, כי בעניין פלדמן, להבדיל מהמקרה דנן, דבר השקר התגלה במהלך המשפט ועל אף האמור, ניתנה לתובע הזדמנות לגלות את המניע למסירת השקר, אך הוא בחר שלא לעשות כן בנימוק שיש להטיל את נטל הוכחת המניע על חברת הביטוח. משלא הוכח המניע, תביעתו נדחתה.

 

סקירת פסיקת בתי משפט השלום שניתנה לאחר הלכת פלדמן מעלה, כי הדגש הושם על המניע למסירת המידע הכוזב ועל הנפקות של אותו מידע על הכיסוי הביטוחי ולא על עצם מסירת המידע הכוזב. כך, מקום בו הוכח כי אילו נמסר המידע הנכון לא היה מתקיים כיסוי ביטוחי ו/או הכיסוי היה מופחת ו/או ההשתתפות העצמית הייתה גבוהה יותר, נקבע כי המידע נמסר לצורך הוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח. מנגד, מקום שהוכח כי גם במסירת המידע הנכון, הכיסוי הביטוחי היה מתקיים, נפסק לא אחת כי הדבר שולל קיומו של מניע להונות את חברת הביטוח והוצאת כספים שלא כדין וכי אין במסירת המידע הכוזב די בכדי לפטור את חברת הביטוח מחובת תשלום על פי הפוליסה.

 

גם אני סבורה, לאור נוסח סעיף 25 והלכת פלדמן, כי מקום שמסירת המידע הנכון לא הייתה משפיעה על חבותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה, ניתן להסיק כי המניע שעמד בבסיס מסירת המידע הכוזב אינו קשור להוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח. ברי כי מדובר במסקנה הניתנת לסתירה ואין בה בכדי לשלול את הצורך בבירור המניע שעמד מאחורי מסירת המידע הכוזב."

  

"ממכלול העדויות והראיות הגעתי למסקנה, כי עצם קיומו של ביטוח בעת התאונה, המכסה גם במקרה והבן נהג, היה ידוע הן לתובעת והן לבנה. עוד השתכנעתי בעדויותיהם של התובעת ובנה, כי המניע שעמד מאחורי מסירת המידע הכוזב מלכתחילה, היה החשש ממעורבות המשטרה. הדבר אף עולה ומתחזק נוכח דו"ח הרשעות תעבורה של הבן ליאור ותצהירו (אליו צורך הדו"ח).

 

...

 

אינני רואה בעובדה שהתובעת ובנה ידעו שלא הייתה כל מעורבות למשטרה בעת חקירתם ע"י החוקר מטעם הנתבעת, כחודש לאחר התאונה, כסותר את העובדה שהמניע בעת מתן ההודעה על התאונה היה החשש מהמשטרה. מדובר בשתי נקודות זמן שונות ודווקא מתשובות התובעת ובנה, אליהן מצביעה הנתבעת, עולה התמונה, לפיה החשש הראשוני היה מהמשטרה ואילו לאחר מכן, התובעת ובנה הרגישו כבולים בשקר ודבקו בו, מחשש שגילוי האמת, יביא לשלילת הפיצויים להם היו זכאים לפי הפוליסה והחוקר מטעם הנתבעת אף חיזק והעצים חשש זה (ראה תשובות החוקר בחקירה הנגדית, עמ' 23-25 לישיבה מיום 9/12/13)."

 

עבור לתוכן העמוד