משמעות פריקה וטעינה לפי חוק הפלת"ד

בית המשפט: השלום בירושלים

פסק הדין ניתן ביום: 16/5/2013

על ידי כב' השופט: יחיאל לביא

עניינו של פסק הדין: האם יש להכיר באירוע שבהלכו נפגע המבוטח כשימוש ברכב לפי הגדרתו בחוק הפלת"ד?

רקע: המבוטח נפגע כאשר טרק את דלת רכבו האחורית-שמאלית, על ידו הימנית. הנתבעת הינה מבטחת נהיגתו של התובע במועדים הרלוונטיים. לטענת התובע ארעה הפגיעה עת הניח מוצרים שקנה לשבת במושב האחורי וזאת בדרכו להיכנס למושב הנהג ולצאת עם אשתו (שכבר הייתה ישובה מקדימה) לאסוף את בנו מבית הספר.

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את חברת הביטוח לפצות את המבוטח לפי חוק הפלת"ד

מתוך פסק הדין:

"השאלות הדורשות בחינה במקרה זה הן - האם הפגיעה הייתה אגב החריג של פריקה וטעינה או במסגרת בכניסה לרכב באופן המהווה חלק מהשימוש בו למטרות תחבורה והאם יש נפקות לכך שהרכב טרם הותנע. מסכימה אני עם התובע כי מקום בו נמנעה הנתבעת מלחקור אותו על נסיבות התאונה היא מנועה מלטעון להתרחשות שונה. ר' ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ. לוביאניקר (ר' סעיף מ"ה ניתן ביום 12.7.11 ופורסם בנבו); ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ. מדינת ישראל (ר' סעיף מ' ניתן ביום 1.8.12 ופורסם בנבו); 3866/07 מדינת ישראל נ. אלמקוסי (ר' סעיף 29 ניתן ביום 21.3.12 ופורסם בנבו). על בסיס זה יש לקבוע כי התובע ואשתו היו בדרכם לאסוף את בנם מבית הספר. עת נפגע התובע, הייתה אשתו כבר ישובה במושב שליד כסא הנהג והוא מצידו היה בדרכו להתיישב בכיסאו, אך עובר לכך פנה להניח על הספסל האחורי את המצרכים שרכשו טרם לכן. ברי כי היה בכוונת התובע לאחר הנחת הקניות וסגירת הדלת האחורית, לעבור למושב הנהג ולצאת לדרכו.

עיון בפסיקה מלמד כי באשר לפריקה וטעינה, זו מבחינה בין נסיבות פרטיות ואחרות; נקבע כי עת עסקינן בנסיבות פרטיות, של הנחת רכישה זו או אחרת על מושב אחורי - אין מקום לקביעה כי עסקינן בפריקה וטעינה כמשמעותה בחוק הפיצויים. לא דומה הנחת שקית חלב שרכש אדם על המושב האחורי כאשר כל מטרת הפעולה היא לפנות את ידיו לנהיגה (בין אם הניח השקית במושב שליד מושב הנהג או מאחור), לטעינת מטען על משאית. לטעמי מקום בו התובע ערך קניות לשבת ונפגע עת הניח המצרכים במושב האחורי בדרכו לצאת לנסיעה, הרי שפגיעתו הייתה במהלך כניסתו לרכב למטרת נסיעה ולכן עסקינן בפגיעה אגב שימוש ברכב מנועי. מקרה דומה נדון בת"א (שלום - עפולה) 1364/02 אוריאל מישייב נ. הפניקס ואח' (ניתן ביום 26.2.03, ע"י כב' השופט בנימין ארבל ופורסם בנבו). באותו מקרה נפגע התובע מדלת הזזה אמצעית של רכב כאשר הניח שם בשר והיה בדרכו לסגור אותה דלת ולהיכנס למושב הקדמי למטרת נסיעה. וכך נאמר שם :

"מאידך, קיימות פעולות, אשר הן מעצם טיבן נוגעות הן לפעולות הפריקה והטעינה, והן לפעולות ההכנה לקראת השימוש התעבורתי בכלי רכב. טול למשל מקרה, בו אדם המתעתד לנסוע במכונית פרטית, פותח ראשית את דלתה האחורית ומניח את תיק היד שנשא בידו, או את מעילו, על-גבי המושב האחורי. אין ספק, כי מן הבחינה הטכנית הטהורה נעשתה כאן פעולה של טעינה. עם זאת, אף ברי, כי פעולה זו נעשתה כחלק מפעולות ההכנה לנסיעה במכונית. ניתן אף לשנות במקצת את העובדות ולשאול מה יהא הדין כאשר במקום תיק יד, הניח הנוסע, קופסת קרטון על-גבי המושב האחורי? האם יהא הדין שונה כאשר אותה קופסה, אינה קופסה קלת-משקל, אלא תיבת קרטון בה אכסן הנוסע את מוצרי המכולת אשר רכש במרכול השכונתי - כאשר משקלם הכולל מגיע לכ- 20 ק"ג?

הנתבעות דנן מנסות לעזור לבית-המשפט ומציעות לקבוע "כלל אצבע", לפיו יש לראות חפצים הנילווים באופן טבעי לנהג או לנוסע, "ככאלה שאינם מטען". איני משוכנע כי אכן ניתן להתוות כללי אצבע מעין אלה....אף איני מסכים, כי ניתן להבחין בין סיטואציה בה ה"חפץ הוא העיקר והאדם הוא הלוואי" כפי שמציעות לי הנתבעות. אף יתר הפרמטרים, אותם מציעות לי הנתבעות כמבחני עזר, אינם נראים לי כפרמטרים ראויים הישימים לכל מקרה ומקרה.

שימוש במבחנים מעין אלה עלול להביאנו לתוצאות אבסורדיות. אם נחזור אל אותו אדם הרוכש גביע מעדן חלב ומניחו על המושב האחורי - האם תשתנה ההגדרה, אך ורק משום שאותו אדם נסע במכונית במיוחד אל המרכול השכונתי, לצורך רכישת אותו גביע. האם במקרה מעין זה, יהפוך הגביע להיות העיקר והאדם הוא הלוואי?

לנוכח הקושי בהתווית גבולות ברורים, סבורני כי דווקא המבחן שנקבע על-ידי בית-המשפט העליון דווקא בתחום הפלילי, בעניין ע"פ 1940/94, לוין נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ח (4) 545, נראה אף למקרה דידן. מבחן זה, אשר ננקט לגבי פרשנות המונח "פריקה וטעינה" בתקנות התעבורה, ישים אף להוראות חוק הפיצויים.... כך התווה כב' השופט זמיר את המבחן לאור תכלית החקיקה: ”תכלית החקיקה יש בה כדי להשליך על פירוש הביטוי "מטען". לגבי נהג של מכונית פרטית, שאינו עוסק בהובלות סחורות, מטען אינו כולל משא שבדרך כלל אדם מטלטל עימו בידיו ממקום למקום, כמו סל של מצרכים, תיק של מסמכים או חבילה שאינה גדולה במיוחד. לגבי נהג זה מטען הוא רק מטען כבד, שיש קושי לטלטל אותו בידיים למרחק ניכר, כגון רהיט שאדם מוביל לביתו או לבית חבר". (עמ' 552).

כב' השופט זמיר אף משתמש במבחן עזר, העושה הבחנה בין מי שעיסוקו בהובלת סחורות לבין אחרים. לדעה זו נוטה פרופ' אנגלרד, בספרו, פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, עדכון משולב תשנ"ו בהוצאת יהלום, עמ' 72:

”שאלה היא מה דינה של כניסה לרכב לשם הכנסת מטען, כגון מזוודות? האם פעולה זו נחשבת כשימוש ברכב במסגרת כניסה לתוך הרכב, או שמא היא אינה שימוש כזה מכוח המיעוט של טעינת מטען (הסיפא של ההגדרה)? שאלה זהה קיימת במקרה של כניסה לתוך הרכב או ירידה ממנו לצורך פריקת המטען. אני נוטה לדעה כי אם המדובר הוא בנוסע או בנוהג עצמו יש להכיר בפגיעה אגב פעולות אלה משום תאונות דרכים.... המצב שונה לגבי אדם המבצע פעולות אלה במסגרת עבודתו. ספק קיים לגבי מעמדו של מלווה שאינו נוסע."

בהמשך קבע -    

"ומן הכלל אל הפרט. במקרה דידן, אין חולק על-כך, כי התובע נסע אל האיטליז, לצורך רכישת מוצרי בשר. הרכישה היתה מרוכזת, בכמות שתספיק לצרכי ביתו של התובע למשך שבועיים. אולם עדיין המדובר היה בכמות אשר התובע יכול היה לשאתה בשתי ידיו, כשהיא ארוזה בשקיות ניילון. המכונית שימשה לתובע לצורך הגעה לאיטליז ולצורך חזרה לביתו, כשעימו המצרכים. על-כן, מטרת השימוש במכונית היתה למטרה תחבורתית טהורה. כאמור, אין להבדיל בין העיקר ללוואי, כפי שמציעני פרקליטן המלומד של הנתבעות, שכן המכונית הסיעה את התובע לצורך ביצוע הקניות, ונועדה להביאו חזרה לביתו יחד עם המטען. כאשר המדובר במטען יד, איני רואה מקום להבחין בין מטען קל משקל כגביע מעדן חלב, לבין מספר שקיות, כל עוד המדובר בשימוש ברכב ככלי תעבורה, הנועד לשמש ליעוד התעבורתי, ולא כזירה להעמסת מטענים. הליך הפריקה והטעינה במקרה זה הינו תהליך משני אשר הסיכונים הטמונים בו מועטים, ביחס להליך התעבורתי. בנסיבות אלה, סבורני כי שעה שהתובע הכין עצמו לנסיעה במכונית, היה עליו להניח את מטענו במכונית, וזאת בין אם על המושב לצידו, בין אם על המושב האחורי, ובין אם בתא המטען מאחור. פעולת הטעינה הטהורה הסתיימה עם הנחת המטען במקומו. סגירת הדלת מהווה, שלב מעבר. מחד, יש בה משום סיום הליך הטעינה, לאחר הנחת המטען (בדיוק כפי טריקת מכסה תא המטען בענין סבאג) ומאידך יש בה משום הכנה לנסיעה עצמה, שכן לא יעלה על הדעת כי המכונית תשמש ליעודה התחבורתי, ותפתח בנסיעה כאשר דלתה פתוחה. על-כן, גם אם תימא כי טריקת הדלת היוותה חלק בלתי-נפרד מהליך הטעינה, הרי אין להפרידה אף, כחלק בלתי נפרד מפעולת ההכנה לנסיעה.

באותו מקרה הפנה כב' השופט ארבל גם לע"א (מחוזי - חי') 524/94, פאיזה סבאג נ. דולב חברה לביטוח, [פורסם בנבו] תקדין (מחוזי) 96 (1) 1861 - שם אמר כב' השופט גריל כי:

”בדרך כלל מקובל הוא לפי ניסיון החיים שנוסע העושה שימוש ברכב פרטי ייתכן וישא עימו תיק של חפצים אישיים או סל מצרכים או חבילה. לדעתי אין זה מתקבל על הדעת שהנחת חבילה כזו או סל כזה או תיק מסמכים כזה ברכב פרטי (שבו אנו דנים בתיק זה) ייחשבו להטענת מטען, או שהוצאתו מן הרכב תהיה בגדר פריקת מטען. אני חוזר ומפנה לדברי כב' השופט י. זמיר בע"פ 2940/94 מ"ח (4) פד"י עמ' 552 מול האות ז'."

במקרה שנדון שם, התעתדה הנפגעת לעלות למכונית נוסעים לצורך נסיעה, כאשר בידה החזיקה תיבת קרטון ובה מספר מוצרים ביתיים. שעה שהניחה את התיבה בתא המטען של המכונית, טרקה בתה את הדלת על ראשה ופגעה בה. בית-המשפט קבע כי קיים קשר הדוק בין פעולת הנחת הקרטון בתא המטען (שבמהלכה נפגעה המערערת) לבין השימוש ברכב, הן מבחינת מהותו של עניין והן מבחינת סמיכות הזמנים.

עוד הפנה התובע לת"א (שלום - חי') 10147/05 דיאב עדואן נ. דיאב מוחמד מחמוד (ניתן ביום 12.12.07 ע"י כב' השופטת חנה לפין הראל ופורסם בנבו). באותו מקרה דובר בפריקת דברי קניות בסוף קניות מרכב ונקבע כי עסקינן בתאונת דרכים עת נאמר:

"האירוע הנטען הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ובכל הקשור לעניין טעינה ופריקה, מדובר בטעינה מרכב מסחרי ולמטרות מסחריות, ולא מרכב פרטי. הפעילות צריכה להיות פעילות עסקית ולא במסגרת פעילות פרטית, כפי שקרה כאן (ת"א 1655/99, חרב תאמר ג'מיל נ. כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2003) והפסיקה שם)"ור' פסיקה נוספת שהובאה בסיכומי התובע בעמ' 5 אשר נהגה בדרך דומה.

בת"א (שלום - עכו) 1655/99 חרב תאמר ג'מיל קטין נ. כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.9.03 ע"י כב' השופט ג'מיל נאסר ופורסם בנבו), הניחה אם קטין דברים אישיים במושב האחורי של הרכב וסגרה את הדלת על יד בנה הקטין שעמד בסמוך. בית המשפט הכיר במקרה כתאונת דרכים ואגב כך אמר:

"כאשר אדם במסגרת נסיעה פרטית, ובמנותק מכל עיסוק, פורק פריט אישי כזה או אחר מרכבו, הרי גם אם במובן הטכני אנו רואים את הפעולה הנ"ל כפעולה של פריקה , הרי מבחינה נורמטיבית יש לקבוע כי לא מדובר בפריקה כמשמעותה בחוק הפלת"ד".

התובע הפנה עוד לת"א (שלום - ת"א) 42715/07 רפאל קרן נ. רפאל יהונתן (ניתן ביום 6.9.09 ופורסם בנבו). באותו מקרה התובעת התכוונה לשבת על המושב האחורי עם אימה וכאשר הייתה עסוקה בלפנות שם מקום עם יד אחת, נפגעה ביד האחרת, מדלת תא המטען אותה סגר בעלה לאחר שהכניס את מטען האם לתא המטען. כב' השופטת זהבה אגי הכירה במקרה כתאונת דרכים וקבעה:

"אם נראה את הכנסת המזוודה לתא המטען של הרכב כ'טעינה', הרי שסגירת דלת תא המטען תחשב כפעולת לוואי לטעינה... אלא, שלטעמי, מזוודה שמכניס אדם לתא המטען של רכבו, לא תחשב כ'מטען', והפעולה לא תחשב כ'טעינה'... אינני מרחיקה לכת לקבוע, כי כל פעולה של הכנסת חפצים לרכב פרטי על ידי אדם במסגרת פעילות פרטית (להבדיל מפעילות עסקית) לא תיכלל במסגרת החריג של 'פריקה וטעינה', אך כאשר מדובר בחפצים אישיים מובהקים, שאנשים נוהגים לשאת עמם ולהוביל ברכבם הפרטי, אין לעשות אבחנה לפי גודל הפריט או משקלו. לגישתו של ב"כ הנתבעת, יהיה צורך לבחון בכל מקרה, את גודל המזוודה ואת משקלה. ומתי נקבע כי מזוודה היא 'חפץ כבד'? לפי איזה משקל? ואם המזוודה ריקה, או שהפריטים בה אינם שוקלים משקל רב, האם גם אז היא תכנס לאבחנה הדקיקה שמנסה ב"כ הנתבעת ליצור בדבר 'מטען כבד'? האם בכל תיק דומה יצטרכו הצדדים להביא ראיות על משקלה של המזוודה וגודלה?...המבחן, לטעמי הוא מבחן של הגיון ושכל ישר, לאור תכליתו של החוק, ולא ירידה לפרטי פרטים, היוצרים מבוכה ובלבול, וזורים אי בהירות ואי וודאות באשר לדין.לטעמי, האבחנה שיש לעשות במקרים כגון דא, קרי: הכנסת (או הוצאת) חפצים לתא מטען של רכב פרטי בנסיעה פרטית, היא - אם מדובר בחפצים שאנשים נוהגים לשאת עמם או להוביל ברכבם כדבר שבשגרה, מכוח ניסיון החיים היום-יומי. כזאת היא מזוודה, שנושא עמו אדם הנוסע להתארח במקום אחר.

ונעזר גם באבחנה שעשה פרופ' אנגלרד בהתייחס לשימוש הלוואי של כניסה לרכב לשם הטענת מטען: "שאלה היא מה דינה של כניסה לרכב לשם הכנסת מטען, כגון מזוודה.האם פעולה זו נחשבת כשימוש ברכב במסגרת כניסה לתוך הרכב, או שמא היא אינה שימוש כזה מכוח המיעוט של טעינת מטען? שאלה זהה קיימת במקרה של כניסה לתוך הרכב או ירידה ממנו לצורך פריקת מטען. אני נוטה לדעה כי אם המדובר הוא בנוסע או בנוהג עצמו יש להכיר בפגיעה אגב פעולות אלה משום תאונת דרכים. המצב שונה לגבי אדם המבצע פעולות אלה במסגרת עבודתו". דהיינו – התייחסות שונה צריכה להיות לפעולה של הכנסת חפצים לרכב או הוצאתם, בנסיעה במסגרת פרטית על ידי אדם ברכבו הפרטי שלא במסגרת עבודה, לפעולה דומה שנעשית על ידי אדם במסגרת עיסוקו או עבודתו..."

אין לקבל את טענת הנתבעת כי יש להחיל בנסיבותינו את החריג של 'פריקה וטעינה'. הנזק לתובעת ארע בעת סגירת דלת תא המטען, לאחר הכנסת המזוודה לתא המטען. הואיל והכנסת המזוודה לתא המטען בנסיבות אלו – של נסיעה פרטית, ברכב פרטי, אינה מהווה 'טעינה', הרי שגם פעולת סגירת הדלת לא תהיה 'פעולת לוואי' לטעינה. סגירת הדלת של תא המטען הינה חיונית כדי לאפשר את הנסיעה, ועל כן תחשב כ'שימוש ברכב למטרות תחבורה', ויש לראות בתאונה בה נפגעה התובעת כב'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975."(ההדגשות במקור).

כמו מזוודה גם מוצרים שנקנו בשבת כחלק מצרכי השבת, אין בהנחתם במושב האחורי משום טעינה כמשמעותה בחוק ואין סגירת הדלת לאחר מכן מהווה חלק מאותה טעינה, אלא מדובר בחלק מאותן פעולות מתחייבות כדי לצאת בנסיעה לאיסוף בן התובע מבית הספר.

ור' עוד ת"א (שלום - עפולה) 12703-10-10 נאדר עובייד נ. כלל לביטוח בע"מ (ניתן ע"י כב' השופטת תמר נסים - שי ביום 31.1.13 ופורסם בנבו).

עולה אפוא- על יסוד הפסיקה דלעיל כי אין מקום לקביעה שהפגיעה הייתה במהלך טעינה המוחרגת מהיות תאונת דרכים וכי הפסיקה הכירה במקרים דומים, כמהווים ת"ד על בסיס היות הפגיעה אגב כניסה לרכב לצורך נסיעה. הנתבעת המודעת לפסיקה דלעיל, טוענת כי לא רק שזו אינה מחייבת לנוכח הערכאה בה ניתנה כל הכרעה, אלא גם זו בטלה והתיישנה כעת לאור פסק דין חסן נביל. איני רואה הדברים עין בעין עימה. בפרשת נביל חסן, לא דובר בנסיבות פרטיות כבמקרים דלעיל, אלא במקרה בו נהג משאית נפגע עת חיזק באמצעות חבל מטען שהועמס עליה, עובר לכך. העובדה שנקבע שם כי דובר בטעינה, אין בה לשנות את כל הפסיקה דלעיל, אשר מלכתחילה הייתה מודעת לאבחנה בין העמסה במהלך העבודה ובין נסיבות פרטיות כמודגם, עת הונחה רכישה זו או אחרת במושב, כחלק מפעולת הכניסה לרכב. עוד יש ליתן את הדעת לכך שהדיון בפרשת נביל חסן, נסוב סביב החלופה של נסיעה ברכב או טיפול דרך ולא בחלופה של כניסה לרכב ועל רקע זה יש לקרוא האמור שם.

גם לאחר שעיינתי ברע"א 3149/09 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. נור אלדין סקאפי ואח' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.7.09), אשר גם אליו הפנתה הנתבעת, לא מצאתי להגיע למסקנה שונה. באותו מקרה הוטחו אנשים עומדים על רכב בו ישב כבר הנהג וחלק מהנוסעים ואשר אף הם התכוונו לנסוע בו בהמשך. נקבע כי האחריות היא על הרכב שפגע בהם ולא על הרכב עליו הוטחו. אף שבהמשך היה ככל הנראה בכוונת הנפגעים, לעלות לאותו רכב, עליו הוטחו, נקבע שם עובדתית כי - "המשיבים שנפגעו עמדו במרחק מה מהמיניבוס ולא היו בעיצומה של הכניסה אליו". בשונה מאותו מקרה - במקרה דנן, הנסיבות הכוללות מלמדות שהתובע היה כבר בעיצומה של הכניסה לרכב. כך, אשתו כבר נכנסה וישבה במקומה ואף הוא היה בדרכו לכך, עת פינה ידיו מהמצרכים על מנת שיוכל לנהוג.

הנתבעת הפנתה עוד לפסק דינה של חברתי, כב' השופטת ייטב בת"א (שלום י-ם) 11835/05 פרידה משני נ. שרעבי יפת יונית (ניתן ביום 3.8.09 ופורסם בנבו). גם לאחר שעיינתי באותו מקרה, לא מצאתי להגיע למסקנה שונה. אומנם גם שם עסקה הנפגעת בהנחת מצרכים ברכבה (בתא המטען ולא במושב האחורי), עת נפגעה על ידי רכב אחר, ברם בית המשפט ציין כי לא היה ברי שמיידית היה בכוונתה להתחיל בנסיעה, להבדיל מחזרה לסופר להבאת מצרכים נוספים. מטעם זה נקבע שלא הייתה עדיין בגדר משתמשת ברכבה והאחריות הוטלה על הרכב הפוגע ולא על מבטחת הרכב בו הניחה המצרכים. בשונה מאותו מקרה, במקרה דנן, נטען ולא הופרך כי היה מדובר בפעולה אחת מתוך רצף פעולות של כניסה לרכב.

אשר על כן- אני מוצאת לקבוע כי התאונה ארעה אגב הכניסה לרכב ומטעם זה היא בגדר שימוש ברכב מנועי. מאחר ואותו שימוש היה למטרת תחבורה, נסיעה מהמקום לאיסוף הבן, עסקינן אפוא בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים."