עא (ת"א) 4684-06-13 א. מ נ' יורם ארוילי
בית המשפט: המחוזי בתל אביב-יפו
פסק הדין ניתן ביום: 14/10/2014
על ידי כב' השופטת: יהודית שבח, ובהסכמת השופטים סגן הנשיאה יצחק ענבר ושאול שוחט
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום שדחה את תביעה של אם שבנה נהרג למול עיניה בתאונת דרכים להכיר בה כנפגעת בתאונת דרכים על פי הלכת אלסוחה?
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"ראשית, יש להסיר מסדר היום את טענתה מרחיקת הלכת של המערערת לפיה כל "קרוב נוכח" הנפגע נפשית מעצם קרות התאונה הוא לעולם "נפגע ישיר", משאין לה כל תימוכין בפסיקה. בהלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נגד עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל) [פורסם בנבו] שהיא ההלכה המרכזית על פיה יישק דבר בהקשר של נפגע עקיף, נקבעו ארבעת הכללים אותם צריך לקיים תובע שלא נפגע בעצמו בתאונה אלא סבל מנכות נפשית עקב התוודעותו לאירוע הטראומתי, ואלו הם: קרבת משפחה מדרגה ראשונה, התרשמות ישירה מהאירוע הטראומתי, מידת הקרבה במקום ובזמן, והתנאי הרביעי – מידת חומרתו של הנזק הנפשי.
כללים אלו חלים הן על "קרוב נעדר" והן על "קרוב נוכח".
בע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם חטיב ואח', [פורסם בנבו] נקבע שהלכת אלסוחה, בכל הנוגע לדרישת התקיימותו של התנאי הרביעי, חלה גם על קרוב נוכח שחזה במות קרובו, אף שהוא עצמו נפגע גם פגיעה פיסית ישירה בתאונה, והיה למעשה נפגע מעורב. הניסיון לפטור אותו מקיום דרישת התנאי הרביעי בכל הנוגע לפגיעה הנפשית, בו לא עמד, נדחה, תוך הקביעה:
"יש להחיל את הילכת אלסוחה בענייננו. הלכה זו קבעה את התנאים המצטברים אשר בהתקיימם תוכר תביעתו של קרוב משפחה של נפגע בתאונה על נזק נפשי שנגרם לו. הלכה זו חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראייה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו, והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראייה ושמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הילכת אלסוחה, כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. בין יתר התנאים הכלל התנאי שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה (נוירוזיס), גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש" (פסקה 4).
(ראו גם רע"א 5803/95 ציון שרה נ' אברהם צח, [פורסם בנבו] כפי המובא בספרו של השופט ריבלין, "תאונת הדרכים", עמוד 375-376).
טענתה של המערערת הינה לעת הזו בבחינת פריצת גדר, ואת עניינה יש לבחון בהתאם להלכה הנוהגת.
לא מצאתי כל טעות במסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא זכאית המערערת לפיצוי כנפגע עקיף, משאינה עונה על התנאי הרביעי שבהלכת אלסוחה, בכל הנוגע לשיעור הפגיעה הנפשית. מטעמים שלא זה המקום לפרטם, צומצם הנזק בר הפיצוי לפגיעה נפשית מהותית, כגון: מחלת נפש, נוירוזה קשה וכו'.
דוגמא לשיעור נכות שאינו עומד בדרישה מצינו בע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח נ' יעל ברנע ואח', [פורסם בנבו] שם נאמר:
"הנזק שנגרם למשיבה נמנה על אותם מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית המשאירה נכות בשיעור שאיננו גבוה – בדרך כלל בין % 5ל-% 15– אשר השפעתה על חיי יום יום – כושר עבודה ואפשרויות תיפקוד - אינה קשה או רבה במיוחד. בענייננו, הנכות שנותרה למשיבה בשיעור % 5היא אף בשיעור הנמוך ביותר מבין הנכויות הנגרמות בגין נוירוזה פוסט-טראומטית".
הנכות שנקבעה למערערת ע"י המומחה מטעם בית המשפט – 9% – שחוות דעתו לא נסתרה בחקירה הנגדית, אין בה די על מנת לזכותה בפיצוי כנפגע משני. אין ממש בטענות המערערת לפיהן שיעור נכותה הינה גבוה יותר, שעה שהוברר כי למקצת מתלונותיה, עליהן נסמכה בין היתר חוות הדעת, אין כל יסוד, כי לפגיעתה אין כל ביטוי במישור התפקודי, ושעה שעדותה נמצאה בלתי אמינה.
אין להוציא מכלל אפשרות כי הדרישה לחומרת הנזק הנפשי לנפגע משני שהינו קרוב נוכח, עשויה להתגמש בעתיד, ועשויה להתחשב בנתונים נוספים (כגון, כפי שאירע בענייננו, אשפוז יום במשך 3 חודשים במחלקה הפסיכיאטרית, וכו') אלא שלעת הזו הדרישה בעינה עומדת.
טענה נוספת למערערת, ולפיה יש לחבר את הנכות הקודמת ממנה היא סובלת (8%) לנכות הנובעת מהתאונה הנוכחית, באופן שצירוף השתיים (16% בשקלול) מאפשר לה לחצות את התנאי הרביע שבהלכת אלסוחה.
לא ניתן לקבל את הטענה.
לו היה ניתן להכיר בנכותה של המערערת ככזו העונה על תנאי הסף שבהלכת אלסוחה, אכן היה מקום, בעת הערכת הנזק, ליתן את הדעת גם לנכות הקודמת, שהרי תגובתו של מי שיש לו נכות נפשית קודמת, בהכרח קשה יותר מתגובתו של אדם שהיה בריא קודם לכן [ת"א (י-ם) 1206/99 רמי יעקב נ' מנאל אלטאוויל [פורסם בנבו]; ת"א (י-ם) 4217/02 יעקב קלפון נ' הכשרת היישוב], אלא שטרם ההתחשבות בנכות הקודמת, יש לחצות את משוכת התנאי הרביעי, שאם לא כן עלולה להיווצר תוצאה אבסורדית, המפלה את מצבו של נפגע שהיה קודם לכן בריא, לעומת מצבו של נפגע שסבל ממחלת נפש עוד קודם לאירוע.
נותר איפוא לדון בטענת המערערת לפיה יהיה על בית משפט קמא להתבונן עליה כעל "נפגע ישיר", ולזכותה בפיצוי ככזו, בהינתן שבתור נפגעת ישירה, אינה נדרשת לחצות את משוכת השיעור המהותי או הקשה שבפגיעה, והינה זכאית לפיצוי בגין כל נזק נפשי, אף אם קל הוא.
הגם שבית משפט קמא לא שלל את האפשרות הרעיונית לפיה יכולה המערערת להיחשב כנפגעת ישירה מכוח מעורבותה בפעולת החילוץ, והגם שקבע כי לא נסתרה טענת המערערת לפיה אכן "פעלה בניסיון לחלץ את בנה המנוח מתחת לגלגל האוטובוס" אף שלא טענה זאת בכתב תביעתה- דחה את הטענה מחמת העדרה של "תשתית עובדתית" לביסוסה. בית משפט קמא קבע כי המערערת "בשום שלב לא העלתה את הטענה העובדתית כי בשל החילוץ נגרם לה נזק נפשי", וכי היה עליה "לטעון זאת כטענה שבעובדה כמו כן להניחה בפני המומחה על מנת שיוכל להידרש לשאלה אם הנכות כולה או חלקה נגרמה בגין ניסיון החילוץ".
התקשיתי להבין איזו ראיה עובדתית יכולה הייתה המערערת להציג בפני בית המשפט על מנת להוכיח כי פגיעתה, כולה או חלקה, נובעת מפעולת החילוץ דווקא, להבדיל מפגיעתה כקרוב נוכח. לדידי מדובר בסוגיה רפואית טהורה שלמומחה הרפואי עניין לענות בה, לו רק נשאל לגביה. גם לו הייתה המערערת אומרת במו פיה כי נכותה נובעת ממעשה החילוץ, ולא מעצם נוכחותה באירוע, לא ניתן היה לייחס משקל ממשי לאמירה שכזו. המערערת יכולה לספר שהיא סובלת, אך אינה יכולה ליתן דיאגנוזה רפואית באשר לסיבת הסבל.
עם זאת, אף אני סבורה כי ראוי היה לדחות את טענת המערערת להיותה נפגעת ישירה, הגם שמחמת הטעם שהעלו המשיבים – הרחבת חזית. ניסוח כתב התביעה לכל ארכו אינו מזכיר ולו ברמז פעולת חילוץ כלשהי בה נטלה המערערת חלק, וכל כולו התמקד בטענת הנזק הנפשי שנגרם לה עקב היותה עדה למחזה הטראומתי בה נהרג בנה.
התובעת טענה כי "עמדה אותה עת בסמוך והבחינה באסון המחריד המתחולל לנגד עיניה"; כי פקדה אותה "סערת הנפש הקשה" עת ניסתה לטפל בבנה המוטל על הכביש; כי היא זכאית לפיצוי "בין היתר עקב היותה עדה ישירה למותו הטראגי של בנה היקר ולפיכך אחראים הנתבעים ו/או מי מהם לפצותה על נזקיה", וכי "האסון הכבד אשר פקד את התובעת לנגד עיניה וההבנה כי פציעתו של בנה הסתיימה במוות הותירו בתובעת נזקי נפש קשים ביותר". אין אזכור להשתתפות בפעולת חילוץ, וממילא אין טענה כי המערערת נפגעה פגיעה נפשית כתוצאה מאותה פעולת חילוץ.
הנה כי כן, אין לפרש את המסגרת הדיונית שהניחה המערערת לפני בית משפט קמא אלא ככזו המשקפת דרישה לפיצוי בגין היותה נפגע משנית. זו הסיבה שהמומחה מטעם בית משפט, שנדרש להפריד בין הנכות נושא התאונה לבין נכות קודמת, לא נשאל כלל אם פעולת החילוץ גרמה למערערת נזק נפשי, ואם ניתן להפריד בין הנכות הנובעת ממעשה החילוץ, אם קיימת כזו, לבין הנכות כנפגעת עקיפה.
אין לזקוף לחובת המשיבים את הימנעותם מלחקור את המומחה בנושא הפרדת הנכויות, שהרי כפי שקבע בית משפט קמא "נראה כי הנתבעים לא היו מודעים לטענתה זו של התובעת, וספק בעיני אם התובעת עצמה, להבדיל מבא כוחה, היתה מודעת לה". בית משפט עצמו אף ציין כי "באותו מעמד סברתי ביני לביני כפי שסבר ב"כ הנתבעים כי המדובר בהרחבת חזית אולם לא ניתנה כל החלטה", ומכאן שגם לא היה מקום לקבוע כי למערערת נגרם "מעין נזק ראייתי" מחמת מחדלה שלה להציף את הסוגיה בגדרה של יריעת המחלוקת.
עילת תביעה יש לטעון באופן מפורש, להבדיל מרמיזה נסתרת, וסביבה יש לטוות את המסגרת הדיונית. כל הדיון בבית משפט קמא, לרבות חוות דעת המומחה המתמקדת בנכות עקב טראומת האובדן, התנהל סביב טענת המערערת לנזק עקיף, ומשהמשיבים התנגדו להרחבת חזית, לא ניתן היה לאפשר את סטיית הדיון לנזק ישיר.
משכך הם פני הדברים, לא היה מנוס מלדחות את הטענה לפיה זכאית המערערת לפיצוי כניזוקה ישירה.
ומכאן לערעור שכנגד.
המשיבים קובלים כאמור על פסיקת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני והחזר הוצאות, הסותרת לגישתם את קביעת בית משפט קמא בדבר אי היותה של המערערת נפגעת ישירה.
אלא שיש להבדיל בין הקביעה לפיה לא הוכח שהנכות ממנה סובלת המערערת נגרמה כתוצאה מהחילוץ, לבין הצער והכאב שנגרמו למערערת, אף ללא הותרת נכות, מחמת השתתפותה הפעילה במעשה החילוץ, שהרי נקבע כממצא כי "מהראיות שהובאו ע"י התובעת ולא נסתרו, היא פעלה בניסיון לחלץ את בנה המנוח מתחת לגלגל האוטובוס". בית משפט מוסמך לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני גם בהיעדרה של נכות, וזאת לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו- 1976. בהקשר זה לא למותר לצטט מדברי ב"כ המשיבים: "זה מה שעשה השופט. אני שואל אתכם, האם אתם מעלים על דעתכם שהייתי מגיש את הערעור שלי לולא הערעור שלו" ואידך זיל גמור.
אמליץ לחברי לדחות הדדית את שני הערעורים ללא חיוב בהוצאות."
