ע"א 10591/06 רפאל יפרח נגד מפעלי תובלה בע"מ, "אררט" – חברה לביטוח בע"מ ו"המגן" – חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 12/7/2010
על ידי כבוד השופטת: א' פרוקצ'יה
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של הנפגע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהורה על דחיית תביעתו על הסף מפאת התיישנות?
רקע: מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע אשר דחה על הסף מחמת התיישנותה של עילת התביעה את תביעת של הנפגע כנגד מעסיקתו לשעבר, לקבלת פיצוי בגין מחלת הפרקינסון בה לקה לדבריו עקב חשיפתו לחומרים כימיים במהלך עבודתו כנהג.
בית המשפט העליון דחה את הערעור לאחר שהתייחס לסוגיית התיישנותן של תביעות על עוולות נזיקיות באמצעות שתי מערכות דינים שונות המשלימות זו את זו: הוראות חוק ההתיישנות, ובצידן, הוראות פקודת הנזיקין בענין התיישנות עוולות נזיקין.
מתוך פסק הדין
"יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזקנתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק. "
"בענייננו, נקודת המוצא היא כי הנזק – קרי: המחלה שאובחנה במערער – ארע בשנת 1991, עת נקבעה הקביעה הרפואית כי המערער לוקה במחלת הפרקינסון. במועד היווצרות הנזק מתגבשת עילת התובענה לצורך מרוץ ההתיישנות על-פי סעיף 89(2) לפקודה. אלא, שלהגנתו טוען המערער שניים: כי גילויו של הנזק מבחינתו היה מאוחר ממועד האבחנה; וכי לא נודע לו על הקשר הסיבתי בין המחלה לבין עבודתו אלא לאחר שעזב את עבודתו. האם יש בטענות אלה בדבר האיחור בגילוי כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהציב את התביעה כתביעה שלא חלה עליה התיישנות? "
"לבסוף, לא ניתן לקבל אף את טענת המערער כי מאחר והנזק שנגרם לו הוא נזק שנמשך והתחדש כל עוד הועסק על-ידי המשיבה...
מקום בו נזק ממשי כבר נתגלה, אין בעובדה כי הוא המשיך והחמיר לאחר גילויו, כדי להשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות."
"בית המשפט המחוזי קבע בענייננו כי משהתגלה למערער דבר מחלתו בשנת 1991, הוא יכול וצריך היה, כאדם סביר, לברר את הנסיבות שהביאו לפרוץ המחלה, ובאופן זה, גם לעמוד על אפשרות קיומה של הזיקה הסיבתית בין עבודתו לבין גילוי מחלתו. במיוחד כך, בהתחשב בכך שהמערער עבד אצל המשיבה שנים רבות בטרם התגלתה מחלתו, וחזקה עליו כי יכול היה בנקל לבצע את הבירור הנדרש לבחינת השפעת עיסוקו על גורמי מחלתו. כן נקבע, כי התנהגות המערער מלמדת על אדישות מצידו, שכן אין זה סביר כי מי שסובל מסימפטומים כדוגמת אלו מהם סבל, וידוע לו כי לקה במחלת הפרקינסון, לא יפנה לבירור מקור המחלה וגורמיה. במיוחד כך הוא, בנסיבות בהן המערער היה חשוף בעיסוקו לטיפול בחומרים מסוכנים, והצורך לבחון ולברר את השפעת הדבר על מחלתו מתבקש מאליו. מכאן, שאפילו לא היה המערער מודע בפועל לקיום זיקה סיבתית בין הטיפול בחומרים מסוכנים לבין מחלתו, הרי משנת 1991 – מועד גילוי מחלתו – היה עליו, כאדם סביר, לפעול לבחינת הסוגיה הסיבתית לעומקה, על כל היבטיה. "
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
