המעביד אחראי לפציעת עובדת בשל חתול רחוב

תא 3777-08‏ ‏ אליס כהן נ' אביב יעל דרומה בע"מ

בית המשפט: השלום בבאר שבע

פסק הדין החלקי ניתן ביום: 09/11/2010

 ע"י כבוד השופט: עידו רוזין

ענינו של פסק הדין החלקי: האם המעביד חב בנזיקין בגין נזקי גוף שנגרמו לעובדת בשל פגיעה בצווארה במהלך עבודתה, בתפקיד של קלדנית?

רקע: העובדת נפגעה, כאשר לפתע נכנס חתול "בריצה פראית" למשרד בו ישבה ורץ לעבר המקום בו ישבה. מתוך פחד מחתולים, נבהלה העובדת, נתקפה בבהלה ובפעולה אינסטינקטיבית ניסתה לעמוד על כסא משרדי, אשר נע על גלגלים, איבדה את שיווי המשקל, נפלה על הרצפה ונחבלה. המעביד טען, כי יש לדחות את התביעה כנגדו משלושה נימוקים מרכזיים: האחד - העדר רשלנות, השני -  רשלנות תורמת מצד העובדת המגיעה לטענתו עד כדי שיעור של 100 אחוזים, והשלישי - בשל כך שהתביעה נבלעת בתשלומי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לעובדת.

בית המשפט, קבע, כי המעביד אחראי לתאונה כאשר לעובדת נקבעה רשלנות תורמת בשיעור של 33.3% להתרחשות התאונה.

מתוך פסק הדין:

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. סביבת עבודה משרדית סבירה ובטוח איננה סביבת עבודה שבה נוכחים בעלי חיים המסתובבים, בין בני האדם, ובוודאי שלא בעלי חיים הרצים לקראת העובדים ומבהילים אותם. המעביד, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן (ראו ע"א 8133/03 - עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66)."

" סבורני, כי ריצה של חתול לעבר עובדים במקום עבודה משרדי, יוצרת סכנה ליצירת בהלה בקרב העובדים ובמיוחד לגבי אותם עובדים שמפחדים מחתולים באורח קבע.

למנהל סניף הנתבעת, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך כלל הוא מיומן בעבודה יותר ממרבית מהעובדים ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך, על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו.

אומנם עד למועד התאונה לא קרה מקרה שחתול נכנס לתוך המבנה, ואולם ניתן היה לצפות שאירוע כזה יתרחש, שכן המעביד היה מודע לכך שקיימת בעיה של כניסת חתולי רחוב "

"על הנתבעת, כמעבידה של התובעת וכמי שהייתה המחזיקה של המקרקעין בהם ארעה התאונה היתה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. "

"המבחן המקובל לבחינת אשמו התורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72; ע"א 819/77הנ"ל; ע"א 662/89הנ"ל). בבחינת האשם התורם יש להתחשב, בין היתר, בשאלת מודעותו של העובד לסיכון, היותו בעל מקצוע מיומן, ותיק ומנוסה, בחינת מידת האוטונומיה של העובד ושיקול דעתו העצמאי (ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524; ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג)."

"התובעת לא הייתה מודעת לסיכון, מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נכנס חתול למבנה. האשם המוסרי של התובעת אינו קשור לכניסת החתול (דבר שהיה בשליטת המעביד), אלא לטיפוס על הכיסא.

בנסיבות העניין, בהן התובעת פעלה מתוך אינסטינקט וללא מחשבה תחילה, כאשר טיפסה על כסא העומד על גלגלים וכי נסיבות העניין מעידות על כך שהתובעת חטאה ברשלנות של ממש, מצאתי לנכון לקבוע, כי במקרה דנן יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת. אולם, אינני מקבל את טענת הנתבעת לעניין גובה האשם התורם (100%) אותו היא מבקשת לייחס לתובעת. לפיכך, אני קובע, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור שליש בלבד (33.33%)."