רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 12/4/2011
על ידי כב' השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של המבוטח על החלטה של בית המשפט המחוזי אשר קבע, כי כאשר חברת הביטוח הוכיחה את שתי הטענות (מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות במודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב) מתוך השלוש הנדרשות עפ"י הפסיקה על מנת להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח היא אינה חייבת להוכיח גם את הטענה השלישית (כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות)?
רקע: מדובר בדחיית תביעת ביטוח ע"י מבטח לפי הפוליסה לביטוח מקיף לרכב בשל תאונת דרכים אשר במהלכה נגרם לרכב טוטל לוס כאשר חברת הביטוח הוכיחה, כי המבוטח מסר ביודעין עובדות שאינן נכונות לגבי זהות הנוהג ברכב, אולם לא הוכח, כי מסירת המידע הכוזב נעשתה במטרה להוציא מחברת הביטוח כספים שלא כדין.
בית המשפט העליון, דחה את הערעור והשאיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבות העניין הנדון, כאשר המבוטח סירב למסור את הסיבה אשר בשלה הוא מסר ביודעין עובדות שאינן נכונות לגבי זהות הנוהג ברכב, חברת הביטוח אינה חייבת להוכיח, כי כוונת המבוטח היתה להוציא מחברת הביטוח כספים שלא כדין.
מתוך פסק הדין:
"המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה. בית המשפט (כבוד השופטת ח' הורוביץ) קבע, בפסק דין מקיף ומפורט, כי מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו על ידי מבוטח ממניע שאינו קשור לתנאי חבותו על פי הפוליסה, לא יהיה מקום לפטור את המבטח. עם זאת, במקרה הנדון לא עמד המבקש על המניע שהביאו למסור הודעה כוזבת. לחברת הביטוח, כך נקבע, אין כלים באמתחתה לעמוד על מניע זה, ו"אין זה ראוי ואין זה סביר להטיל על המבטח את החובה להוכיח מה היו מניעי המבוטח לשקר בשאלה מהותית לבחינת החבות". לאור האמור נקבע כי "מקום בו המבוטח איננו מסביר את מניעיו למסירת הפרטים הכוזבים, ניתן להסיק כי השקר נעשה בכוונה לרמות, כפי שקבע בית המשפט קמא". "
"בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח: בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח (ירון אליאס דיני ביטוחכרך ראשון (2002) 477. להלן: אליאס). לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" (שחר ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח" עלי משפט א (2000) 277, 278). סעיף 25 נועד, אפוא, לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו – שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה – תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת (שחר ולר חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981כרך ראשון (2005) 542; להלן: ולר)."
"במקרה דנן לא היתה מחלוקת כי נתקיימו שני היסודות הראשונים והערכאות נדרשו לברר אם נתקיים גם היסוד השלישי. יסוד זה – לפיו התכוון המבוטח להוציא מן המבטח כספים במרמה ועל יסוד עובדות כוזבות – זכה לשתי גישות פרשניות בפסיקת הערכאות הראשונות, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינה של השופטת הורוביץ. לפי הגישה האחת, די בהוכחת שני היסודות הראשונים, לאמור: מסירת ידיעה כוזבת ומודעות של המבוטח לכזב שבה – כדי לבסס את כוונת המרמה. גישה זו נתמכת בשיקולים מוסריים כלליים ("מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"), כמו גם שיקולים תועלתניים-חלוקתיים (מיגור התופעה הרווחת יחסית של מרמת ביטוח, שתוצאותיה מגולגלות בסופו של דבר על ציבור המבוטחים). לפי הגישה השנייה,המקלה עם המבוטח, כוונת המרמה היא יסוד נפשי, שיש להוכיחו בנפרד משני היסודות האחרים. בהתאם לכך, בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניעהעומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עמד ביסוד ההודעות הכוזבות (כך למשל, הדגים השופט עמיתבפסק דינו הנ"ל, מקרהו של מבוטח שמסר עובדה כוזבת לפיה היה נוכח במקום התאונה בעת התרחשותה, על מנת שלא לחשוף בפני אשתו את העובדה שבאותה עת שהה עם מאהבת במקום אחר). על פי גישה זו, מקום בו לולא גרסת השקר היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטח רק עקב כך.
בית המשפט המחוזי ציין, בצדק, כי שתי הגישות מעוררות קשיים: לפי הגישה הראשונה מאיינים אנו את היסוד השלישי הנזכר, ואילו לפי הגישה השנייה, נותנים אנו, במובן מסוים, יד למבוטח שמסר במודע מידע כוזב. עם זאת, בבחירה בין השתיים דומה כי יש להעדיף את הגישה השנייה, לפיה מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטח (ראו: ולר, בעמ' 550-551; אליאס, בעמ' 482)."
"במקרה זה, לא ידוע אם העובדות אותן ניסה המבקש להסתיר היו שוללות את הכיסוי הביטוחי: לא ידוע מי נהג ברכב במועד התאונה; אם רישיון הנהיגה של הנוהג היה בתוקף; אם התאונה נגרמה במתכוון; אם יש אחריות של צד שלישי לתאונה; וכיוצא באלה שאלות שהן מהותיות לבחינת החבות. עובדות אלה מצויות בידיעת המבקש, ומשבחר הוא שלא להציג את העובדות הנכונות ואת המניע למסירת העובדות הכוזבות – יש לאשר את קביעת הערכאות הקודמות לפיה עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח את כוונת המרמה."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
