חבות המעביד בשל פגיעה בשמיעה

תא (ת"א) 26478-06‏ ‏ שלמה בללי נ' נען דן השקיה - אגש"ח בע"מ

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 20/4/2011

על ידי כב' השופטת: יעל הניג

עניינו של פסק הדין: מי משתי חברות הביטוח שביטחו את המעביד בביטוח אחריות מעבידים בתקופות שונות אחראית לתשלום תגמולי הביטוח בשל נזק שנגרם לשמיעתו של עובד אשר נחשף לרעש מזיק "מתמשך", אם בכלל?

רקע: חברת הביטוח אליהו כיסתה את נזקי עובדי המפעל במסגרת פוליסת חבות מעבידים לתקופה בין 1.1.94 – 30.11.01. ואילו חברת ביטוח חקלאי שנמסרה לה הודעת צד ג' [כיסתה אותם לתקופה בין  30.11.01 – 1.1.04.  

בית המשפט קבע, כי העובד נחשף לרעש מזיק, מעבר לרמה המשוקללת המרבית המותרת במהלך עבודתו במפעל וכי המפעל הפר את חובותיו כלפי העובד בכך שלא נקט באמצעים המתאימים על מנת למנוע את נזקיו.

מתוך פסק הדין:

" המפעל טען כי התובע לא הוכיח בעצם את הפרמטר השני בתקנה 1 [2], קרי, משך החשיפה לרמות רעש מזיקות. טענה זו אני דוחה בשתי ידיים: 

ראשית, ובמישור הפרת חובה חקוקה, החובה המנדטורית לדאוג לבדיקות רעש על פי דין, מוטלת על המעביד ולא על העובד, כלשון התקנה 3 [1] לתקנות הבטיחות ברעש כלשונה : " המעביד .... יערוך בדיקות סביבתיות  תעסוקתיות של מפלסי הרעש .... וכן מיפוי מפלסי הרעש ...אחת לשנתיים לפחות ....".

אני סבורה כי במסגרת חובה זו, על המעביד ועליו בלבד, החובה הקונקרטית לדאוג לקיומן של בדיקות תקפות לרבות לפי כל אחד מהפרמטרים על פי דין. חובה זו, לרבות טענות על אי השלמתה באחד הפרמטרים, אין המעביד יכול "לגלגל" על העובד.  הוא אינו יכול לשלוח את העובד בחלוף השנים, לפשפש בממצאי הבדיקות ולהשלים פרמטר זה או אחר, שהיה על המעביד עצמו להשלימו בזמן אמת. יתר על כן, המעביד אינו יוצא ידי חובתו בעצם קיום הבדיקות, שכן הללו נועדו לפי מהותן, להתרות על ליקויים על מנת שהללו יתוקנו. יצוין כי המפעל לא טען כי תיקן את הליקויים שנמצאו בבדיקות.

ועל כן, קיימות מספר אפשרויות ואף אחת מהן אינה מיטיבה עם המעביד: האחת, המעביד לא הרים את נטל השכנוע להוכיח כי מילא אחר החובה החקוקה במלואה. השנייה, המעביד מנוע מלטעון כנגד תקפות תוצאות הבדיקות [לרבות חסר ברכיב] משלא ערער עליהן או ביקש השלמתן בזמן אמת והשלישית, שבכל מקרה, הנטל להבאת ראיות לסתור תוצאות אלו, מועבר אל שכם המעביד. בכל אחת מהאפשרויות, משוחרר התובע מנטל הבאת הראיות להראות כי נחשף לרמת רעש משוקללת מירבית מותרת, בין מכוח הדין ובין מכוח ההלכה הכללית. וכאן יודגש כי המפעל לא טען מעולם, עד לדיון בתביעה הנוכחית, לפגם או לחסר כלשהו בבדיקות על הפרמטרים השונים שלהן. על כן אין לשמוע לטענותיו אלה כעת.

שנית, מעבר לכל נדרש ובמישור חובת הזהירות הכללית, יש לבחון את חבות המעביד שלא לפי גישה טכנית ועקרה, המנוגדת למהות חיוביו אלא מתוך "דאגה לבטיחותו ובריאותו של העובד, העומדת כנר לרגלי חוק הבטיחות בעבודה ותקנותיו .... תוך ראייה כוללת של תנאי העבודה במפעל, אמצעי הזהירות שנקט המעביד למניעת נזק מעובדיו וההנחיות שניתנו לעובדים [כמו גם הפיקוח על יישומן בפועל]  -  כדי לקבוע אם חרג המעביד מנורמת ההתנהגות הסבירה המצופה ממנו. .... גם אם הרעש שנמדד אינו עולה על המותר בתקנות, די בכך שהוכח רעש נכבד הנובע מכמות המכונות, צפיפותן וטיבן, בנוסף לערכי המדידות הגבוהים, עידוד העובדים להשתמש בפקקי אזניים ובדיקות מפלס הרעש התקופתיות של המוסד לבטיחות וגיהות, כדי להסיק שהיה במפעל רעש כבד. ביהמ"ש רשאי לקבוע כי היה רעש חזק ובלתי סביר, גם אם אינו מגיע לרמת הרעש האסור על פי התקנות, וניתן לקבל ראיות אחרות לענין זה, כגון עדויות העדים המהימנים על בית המשפט " [דברי  השופטת שעשוע בת.א. [של – כפ"ס] 5816/99, פנגס נ' שירותי תחבורה ושיווק, המצטטת בהסכמה את דעת המיעוט מאת השופטת חופרי – וינוגרדוב בע"א [מח – חיפה] 4540/98, גיבור סברינה ירכא נ' דאוד, מתוך אתר נבו]. "

"כידוע, הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על הטוען לו, במקרה זה, על המפעל. חובתו של העובד היא להשתמש באותם אמצעי מיגון שנופקו לו על ידי המעביד, הא ותו לא. כך עולה מתקנה 4 לתקנות הבטיחות ברעש. משנמצא כי המעביד לא הוכיח כי סיפק אמצעי מיגון יעילים, לא הפר העובד את חובתו אף אם לא השתמש בהם, או אם תמצא – לא הוכח הקשר הסיבתי בין הימנעות העובד משימוש בהם לבין נזקו. די בכך על מנת לדחות את טענת המפעל. "

"כשהוחל מבחן "הניזוק הסביר", באופן בו הנזק ייחשב כנגלה אם אין בהתגלותו "עניין של מה בכך" ואם ניזוק סביר היה מגיש בגינו תביעה. אשר לעילות תביעה מתחדשות, בהן מוחמר הנזק מיום ליום ללא אפשרות הפרדה בין נזקים שהתיישנו לבין כאלו שלא התיישנו, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו [ע"א 9413/03, אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה י – ם, מתוך אתר נבו, המביא בהסכמה מע"א 590/67, קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ ואח', פד"י כב [2] 929   ומע"א 831/80, זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פד"י לז [3], 122, 128, ע"א 702/86, איטונג נ' בן הרוש, פד"י מד [1] 160 ועוד].  ועוד]. הטעם לכך הוא כי הוכחת אפשרות ההפרדה בין נזקים שהתיישנו לבין שאינם כאלו, מוטלת מלכתחילה על הנתבע הטוען להתיישנות. לטעמי, קיים גם רציונאל חזק של מדיניות שיפוטית ושיקולי צדק, העדפת הניזוק ה"חלש" יחסית, מול המעוול, בעל השליטה ביכולת להמשיך ולגרום לנזקים, ובדרך כלל גם בעל היכולת להפעיל "כיס עמוק" ובכך להגיע לפיזור הנזק.

נזקי שמיעה, מטיבם, נגרמים באופן הדרגתי ומתאפיינים בקושי מובנה באבחון. גם לאחר קבלת תוצאות, כל עוד אין מדובר בתוצאות חד – משמעיות, אשר הניזוק עצמו אינו חש בהן, ניתן לראות בהן משום "עניין של מה בכך". ויפה הסברו של מומחה בית המשפט ד"ר בלום, לפיו הבדיקה הראשונה הייתה תקינה בתדרי הדיבור והדגימה שינויים קלים בלבד בתדירויות גבוהות."

"חלוקת אחריות בין המבטחות

אליהו כיסתה את אחריות המפעל עד 2001, השנה בה נגלה לראשונה כי שמיעתו של התובע נפגעה. ביטוח חקלאי כיסתה את המפעל משנה זו ואילך. לא ניתן כיום, בהיעדר ראיה לעניין שברפואה, להבחין בין נזקים שנגרמו עד שנת 2001 לבין אלו שנגרמו, לרבות הוחרפו משנת 2001 ואילך."