חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

האחריות לנזקי פגיעה של רכב ביקב

סכומים העולים על הנזק שנגרם בפועל ליקב יחשבו כ"תשלום בהתנדבות" שאין הנתבע חייב לשלם

 

 

תא (חד') 13976-07 איתן חדרה בע"מ נגד צבי קימלמן נגד הפניקס

 

בית המשפט: השלום בחדרה

 

פסק הדין ניתן ביום: 14/6/2011

 

על ידי כב' השופט: נאסר ג'השאן

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את התביעה של חברת הובלות כנגד קבלן משנה שלה בגין הסכומים ששילמה ליקב, שהוא לקוח של החברה, בשל נזקי רכוש שנגרמו ליקב ע"י קבלן המשנה? האם יש לקבל את הודעת צד ג' של הנתבע כלפי חברת הביטוח?

 

רקע: מדובר בתאונה שאירעה בתוך יקב, כאשר אחת מהמשאיות שבבעלות קבלן המשנה שהובילה ענבים אל היקב, פרקה את הסחורה ולאחר הפריקה התבצעה בתוך היקב שטיפת המכולה, כאשר היא מורמת, כחלק מהליך פריקת הסחורה. לאחר השטיפה, כך עפ"י הנטען, המשיך נהג המשאית לנסוע כאשר המכולה מורמת, דבר שגרם להתנגשות בין המכולה לבין גשר עגורן 4 ביקב. כתוצאה מההתנגשות נגרם לגשר נזק כבד והוא יצא מכלל שימוש. חברת הביטוח שביטחה משאית 23 מפני נזקי צד ג' הודיעה כי אין בכוונתה לשלם את סכום הנזק, מאחר ורכב אחר, ולא משאית 23, היה מעורב בתאונה.

 

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה כנגד קבלן המשנה ודחה את הודעת צד ג' כלפי חברת הביטוח

 

 

מתוך פסק הדין:

 

"כאמור, אין הנתבע חולק על קיומה של עילת תביעה כנגדו, שכן אין חולק על העובדה כי משאית שבבעלותו היא שפגעה בגשר העגורן וגרמה לו נזק, ולמעשה אין הוא טוען כי מערכת היחסים החוזית בין הצדדים אינה מחייבת אותו לשפות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן הנזק שנגרם ליקב – ואשר היא נשאה בעלותו, אולם כופר הוא בחובתו החוזית לשלם סכומים מעבר לערכו הריאלי של הנזק, וכפועל יוצא מכך - כופר הנתבע בגובה הנזק. כפי שציינתי לעיל, אף שהתובעת מבססת תביעתה על עילה במישור החוזי בלבד, טוען הנתבע טענה במישור הנזיקי – לפיה יש לייחס אשם תורם ליקב. כן טוען הנתבע בעניין זהות המשאית שהיתה מעורבת התאונה.

 

"...הכרעתי בשאלה זו נסמכת על הודאת הנתבע עצמו בכתב הגנתו, ולפיה משאית 68 לא היתה כלל מבוטחת (ראו הודאת התובע בסעיף 39 לכתב ההגנה). בנוסף, אף ללא הודאתו זו של הנתבע, הייתי מגיע לאותה מסקנה, שכן הנתבע הודה כי הוא הבעלים של משאית 68 (ראו הודאתו בסעיף 14 לכתב ההגנה), ואילו שם המבוטח בפוליסה נ/5 היא חברת "גאנדי חברה להובלות בע"מ". לפיכך, בהעדר זהות בין שם המבוטח (ככל הנראה הבעלים הקודם של המשאית) לבין הנתבע, ולאור הודאת הנתבע דלעיל, הגעתי למסקנה שמשאית 68 לא היתה מבוטחת  מפני נזקי צד ג' במועד הרלוונטי. ...לסיכום, מחומר הראיות עולה בבירור, כי המשאית שפגעה בגשר העגורן היא משאית 68 ולא משאית 23. מסקנה זו מובילה לדחיית ההודעה לצד שלישי, וכך אני מורה. "

 

"לטעמי, לא השכילה התובעת להוכיח, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי עפ"י הוראת ההסכם חייב הנתבע לשפות את התובעת בגין כל סכום ששילמה התובעת ליקבי כרמל. אין לנו אלא מה שהודה בו הנתבע., לפיו כי התחייב לשלם אך את ערכם הריאלי של הנזקים שיגרום לתובעת. הא ותו לא. על כן, על התובעת היה להוכיח כי הסכומים ששילמה - שילמה היא בגין נזק שאירע בפועל, מאחר וסכומים העולים על שיעור הנזק שנגרם בפועל ליקב יחשבו כ"תשלום בהתנדבות" שאין הנתבע חייב לשלם. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט או על פי דיני הנזיקין, אף שעיון בכתב התביעה מעלה כי התובעת לא טענה לעילות תביעה אלה.

           

על פי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979:

"מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב".

 

הפסיקה פירשה סעיף זה ככולל שלושה תנאים מצטברים להתבגשות זכות ההשבה. האחד - הפירעון נעשה על-ידי תובע ההשבה; השני - הפורע לא היה חייב כלפי הזוכה לפרוע את חובו; השלישי - לזוכה לא הייתה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב עא 625/91m.indemnity guarantee assurancelimited i.g.a נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, ניתן 23.01.95) (להלן: עניין כלל). לענייננו, התנאי השלישי הוא העומד ביסוד המחלוקת. השאלה היא האם הייתה לנתבע סיבה סבירה להתנגד לפירעון חובו. יש לזכור כי הנטל להוכיח כל אחד מן התנאים המקימים את זכות ההשבה מוטל על התובע (ד. פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (כרך ב', מהדורה שניה תשנ"ח) עמ' 300; עניין כלל לעיל). נראה כי טענתו של הנתבע לפיה שילמה התובעת מעבר לערכו הריאלי של הנזק הינה, על פניה התנגדות סבירה. יש לזכור שאין המדובר בחוב פסוק או ברור. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט ב ע"א 822/88 ישראל לנר נ' כרמלה דרזנר פד"י מד(2) 167, שנאמרו בהקשר לזכות ההשבה:

 

"המערערים (תובעי ההשבה) התפשרו מיוזמתם עם שלטונות מס שבח על גובה הסכום ללא ידיעת המשיבים וממילא ללא הסכמתם; נמצא שלא היה מדובר כלל בחוב פסוק או ברור אלא בסכום שהיה שנוי במחלוקת ונשוא דיון משפטי תלוי ועומד. בנסיבות אלו בדין ראו עצמם המשיבים נפגעים והיתה להם סיבה טובה להתנגד לפרעון החוב שנעשה על ידי המערערת" (שם, עמ' 173)

 

על כן, הנטל להוכיח כי אין התנגדותו של הנתבע סבירה, וכי התובעת שלמה את ערכו הריאלי של הנזק מוטל על התובעת, אשר עליה להוכיח את גובה הנזק.

 

כך גם על פי דיני הנזיקין – ניתן לראות בתובעת ובנתבע כמעוולים יחד על פי סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לאור יחסיהם הפנימיים ולאור אחריותה של התובעת כלפי היקב לקרות הנזק. על כן, משעה ששילמה התובעת, לשיטתה, את מלוא גובה הנזק, תבעה היא מן הנתבע לשפותה בשיעור מלוא דמי הנזק לאור העובדה שייחסה את מלוא האחריות לקרות הנזק על כתפי הנתבע. גם במקרה שכזה, עליה להוכיח ששילמה את דמי הנזק ולא מעבר לכך, שכן על הנתבע לשלם סכום שיהא בו כדי להשיב את המצב לקדמותו ולא יותר. "

 

עבור לתוכן העמוד