חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

חובת הזהירות לפי חוק ההתיישנות

באי משלוח הפוליסה למבוטח חברת הביטוח הפרה את הוראות חוק חוזה הביטוח. מדובר בהוראה קוגנטית...

 

תא (י-ם) 20305-08‏ ‏ משה אפודי נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בירושלים

 

פסק הדין ניתן ביום: 30/6/2011

 

על ידי כב' השופטת: רנר שירלי

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות בגין התיישנות את תביעתו של מבוטח לתשלום תגמולי ביטוח לפי פוליסה קולקטיבית לביטוח תאונות אישיות בגין נכות שנגרמה לו בתאונת סקי?

 

רקע: המבוטח טען, כי הואיל ומדובר בביטוח קולקטיבי במסגרת "חבר" הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת קודם לפני התאונה על קיומה של הפוליסה ועל כן יש לדחות את טענת ההתיישנות.

 

 

בית המשפט קיבל את התביעה בקביעה שהמבוטח אחראי ב 25% לתוצאה בכך שלא בדק את קיומו של הביטוח.

 

 

מתוך פסק הדין:

 

"בענייננו הנתבעת לא מילאה חובתה על פי דין. התובע לא עיין בשורות שבתלוש הפנסיה שלו. עיקר האחריות היא על הנתבעת. לא היה עליה לסמוך כי ארגון "חבר" יודיע או כי התובע יגלה לבדו תוך עיון בתלוש הפנסיה שלו את דבר קיומה של הפוליסה. בנסיבות אלו אני מעריכה את תרומת האחריות של התובע ב-25% לתוצאה שארעה"

 

"הביטוח בענייננו הוא ביטוח קבוצתי אשר נכרת בין "חבר" מצד אחד לבין הנתבעת מצד שני. בטוחים קבוצתיים עשויים לעורר קושי בשאלת זהות המבוטח (ר' ש. ולר, ביטוח (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי) (כרך א' (2005) בעמ' 178-177; כרך ב' (2007), בעמ' 39-37). מהוראת סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח עולה כי המבוטח הוא מי שכורת את חוזה הביטוח עם המבטחת, קרי בעניננו "חבר". "אולם אין בהוראה זו כדי למנוע מהצדדים להעניק לאדם שלישי מעמד של מבוטח מבלי לחייבו לשאת בתשלום דמי הביטוח. לכן אין להוציא מככל אפשרות שכל אחד מחברי הקבוצה ייחשב למבוטח. למסקנה זו ניתן להגיע באמצעות פרוש הוראות הפוליסה ובהתחשב בנסיבות המקרה" (ר' ולר, כרך שני, לעיל, בעמ' 39. ר' גם ה"ש 28 ו-30 בעמ' 38 לפסקי דין אשר קבעו כי כל אחד מחברי הקבוצה הוא מבוטח). כעולה מנספח א' לכתב ההגנה הוגדר המבוטח כ"אדם שזכאי לקצבה ממשרד הביטחון ובתנאי שעם כניסת הביטוח לתוקפו לא מלאו לאדם 65 שנה (להלן "גמלאי")". נמצא כי על פי הפוליסה המבוטח בענייננו הוא התובע.

 

על פי תצהירו של התובע מעולם לא קיבל קודם ל-2008 את פוליסת הביטוח הרלוונטית (ר' סעיף 6 לתצהיר). אין בתצהיר מטעם הנתבעת גירסא ולפיה הפוליסה נשלחה אי פעם לתובע. באי משלוח הפוליסה לתובע הפרה הנתבעת את הוראות חוק חוזה הביטוח. מדובר בהוראה קוגנטית (ר' סעיף 39 לחוק). כתוצאה מאי משלוח הפוליסה לא היה התובע מודע לכך שהוא אכן מבוטח באותו ביטוח.

 

עם זאת, התובע יכול היה לדעת אודות הפוליסה אילו עיין בתלוש הפנסיה שלו. אמנם מדובר בשורה אחת מני 7 או 10, הנבלעת בכיתובים האחרים. יתכן ורבים אכן אינם טורחים לעיין בשורות אלו, בפרט כאשר מדובר בסכומים זניחים אשר אינם משפיעים מהותית על שורת התשלום התחתונה. ובכל זאת, סבורה אני כי יש מקום להטיל "חובת עיון" בתלוש משכורת או תלוש פנסיה ככל הנוגע לשורות הנכויים ולהחזיק אדם כיודע את הרשום בהן.

 

הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובעת כאמור סטנדרט אובייקטיבי של זהירות סבירה. רמת הזהירות אשר על התובע לנקוט תלויה בנסיבות המקרה ונסיבות אלו כוללות בין היתר את התנהגות הנתבע. בהתנהגות הנתבעת בענייננו שהתבטאה באי משלוח הפוליסה היה כדי לתרום, סיבתית, לתוצאה של אי הידיעה של התובע. ואולם גם על התובע שלא עיין בתלוש הפנסיה שלו מוטלת תרומת אחריות, סיבתית, לתוצאה של אי הידיעה. בהקשרים שונים במשפט קיים עקרון של חלוקת אחריות מקום בו שני צדדים אחראים לתוצאה שארעה. כך העקרון של אשם תורם בדיני הנזיקין ובדיני החוזים (לתחולת העקרון בדיני חוזים, ר' ע"א 3912/90 Eximin S.A.  נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4) 64). מדובר בעקרון כללי של המשפט שסבורה אני כי יש מקום להפעיל גם בענייננו. (להצעה לחלוקת אחריות במסגרת דיני ההתיישנות, ר' Ehud Guttal and Michael T. Novick, A New Approach to Old Cases: Reconsidering Statutes of Limitation, 54 University of Toronto Law Journal 129 (2004)). בפרט כאשר ההתיישנות במשפטנו היא דיונית ולא מהותית כך שאין חוק ההתיישנות קובע את קו פרשת המים בין קיומה של זכות להיעדרה. "

 

עבור לתוכן העמוד