האם הפטור מתחלוף חל גם לטובת שוכר?

ת"א 33968-05-10 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' נדן פלדמן ואח'

בית משפט: השלום בירושלים

פסק הדין ניתן  ביום: 28/12/2011

על ידי כב' השופטת: תמר בר-אשר צבן

עניינו של פסק הדין: האם לחברת ביטוח ששילמה תגמולי ביטוח בשל נזקי שריפה לדירה מושכרת עומדת זכות התחלוף כלפי שוכר דירה שגרם ברשלנותו לשריפה בדירה ששכר, אשר הסבה נזקים לדירה ולתכולתה?

בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי במקרה הנדון לחברת הביטוח אין זכות לתחלוף כלפי השוכר.

מתוך פסק הדין:

"לעיקרון התחלוף נקבעה החרגה בס"ק (ד), שלפיה ההוראות הקובעות את זכות התחלוף שקמה למבטח, לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם "שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם"."

השאלה היא אפוא, אם שני סוגי הקשרים שמוזכרים בסעיף 62(ד) בחוק חוזה הביטוח– קרבת משפחה או יחסי עובד ומעביד – מהווים רשימה סגורה של מצבים או קשרים, שרק בהתקיימם תישלל זכות התחלוף, או שמא אלו דוגמאות בלבד לסוגי קשר אחרים, שגם בהתקיימם תישלל זכות התחלוף מהמבטח. שאלה זו, למיטב ידיעתי, טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון.

גישת המלומדים, שאותה גם הזכירה כבוד השופטת נאור בעניין נרות ירושלים (שניתן בשנת 2002), תוך הפנייה אל ספרו אל א' ידין (אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים, תשמ"ד, בעריכת ג' טדסקי, בעמ' 157. להלן - ידין), היא אפוא, כי "הרשימה שבסעיף 62(ד) איננה

רשימה סגורה.

...           

גישת המלומדים היא אפוא, שההחרגה הקבועה בסעיף 62(ד) מתייחסת למצבים שבהם הנזק נעשה באופן לא מכוון, להבדיל מנזק שנעשה בזדון, כמו למשל, גניבה, וכי נעשה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו שיפוי או פיצוי. לדידם, העובדה שהסעיף מזכיר רק "קרבת משפחה" ו"יחס של מעביד ועובד", איננה ממצה את כל מערכות היחסים שבין המובטח לבין המזיק, השוללים מהמבטח את זכות התחלוף.

כך למשל נאמר בספרו של אליאס (כרך ב', עמ' 1128-1127): "הגישה המקובלת לגבי היקף פרישתה של הוראת סעיף 62(ד) לחוק גורסת, כי הכלל הקבוע בה אינו מוגבל ליחסי הקרבה המפורטים בסעיף, וכי הוא עשוי לחול גם כאשר בין המבוטח לבין הצד השלישי לא מתקיימים קשרי משפחה או עבודה, אלא יחסים מסוג אחר, כגון שהצד השלישי הוא אורח או לקוח של המבוטח". אלא אם כן, המבוטח קיבל פיצוי מהצד השלישי, למרות היותו קרובו או עובד שלו, שאז ינוכו הפיצויים חרף הוראת סעיף 62(ד). כך גם הצד השלישי לא ייהנה מהחסינות הקבועה בסעיף זה, אפילו היה קרוב משפחה או עובד, אם גרם למקרה הביטוח במתכוון. זו כאמור, גם עמדתו של ידין בספרו (עמ' 157).

אליאס מוסיף (שם, עמ' 1132-1131), כי "זכות התחלוף של המבטח עשויה לסגת גם כאשר הצד השלישי הוא 'מוטב סמוי', דהינו האדם שלטובתו נעשה הביטוח. כך לדוגמה, במקרה שנדון באנגליה קבע בית המשפט כי מתוך בחינת היחסים החוזיים בין המבוטח (בעלים) לבין הצד השלישי (חוכר) עולה כי הביטוח נעשה גם לטובת הצד השלישי, ולפיכך אין המבטח רשאי להיפרע מהצד השלישי בגין נזקי שריפה שנגרמו לנכס המבוטח כתוצאה מרשלנותו של האחרון" (בעניין זה הפנה אל פסק הדין בעניין Rolands Ltd v Berni Ltd[1985] 3 All ER473, שנדון גם בעניין נרות ירושלים).

כאמור שם, ולעניין זה עוד נשוב בהמשך הדברים, "המכנה המשותף לכל המקרים הנופלים אל מחוץ לגדר התחלוף ... נעוץ בצורך לשמור על הגיונה של עסקת הביטוח ועל מטרתה, דהיינו החזרת המבוטח או המוטב למצב שבו היו לפני קרות מקרה הביטוח".

זו גם עמדתו של ולר בספרו. לגישתו (שם, כרך שני, בעמ' 292): "הניסוח של סעיף 62(ד) משמיע תחולה מצומצמת של ההוראה לשני המקרים הנזכרים בה. אולם, פירוש צר – המחיל את הוראת הסעיף רק על שתי הדוגמאות הנזכרות בה במפורש – אינו מתיישב עם הרעיון העומד ביסוד הסעיף, שהוא שלילת זכות החלוף במקרים שבהם אין חשש שהמבוטח יזכה לפיצוי כפל, משום שלא יממש

את עילת התביעה נגד המזיק. לפיכך, יש לראות במקרים הנזכרים בסעיף 62(ד) דוגמאות בלבד למצבים שבהם אין למבטחת זכות תחלוף". "

"אני סבורה, כדעת המלומדים שהוזכרו, ש"עיון בלשון הסעיף", מוביל דווקא למסקנה שאין מדובר ברשימה סגורה."

"על-כן, "בהיעדר ראיות בדבר הכוונה הסובייקטיבית, לא נותר לנו אלא לתור 'אחרי התכלית האובייקטיבית של ההסכמים כפי שצדדים הוגנים המגנים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה' (כלשון ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221). בפרשנות חוזה הביטוח יש לתת את הדעת על 'תכלית חוזה הביטוח המסוים על-פי המאטריה הביטוחית שהוא בא לשקף' כלשונו של השופט ש' לוין בע"א 2341/91 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 389, בעמ' 394" (נרות ירושלים, שם. ההדגשה במקור).

 ...

על כך משיבה הצד השלישי, שאליה הצטרף הנתבע, כי השאלה שעליה יש להשיב, כפי שנקבע בעניין נרות ירושלים, היא, אם כוונת הצדדים הייתה שהפוליסה שיוציא המשכיר תהיה גם "לטובת השוכר", ולטענתה, על שאלה זו יש להשיב בחיוב. זאת לטענתה, יש ללמוד מהיעדרו של סעיף בהסכם השכירות, המטיל על השוכר חיוב לבטח על חשבונו ועל אחריותו את הדירה. מכאן, שהגיון הדברים מלמד שלא יתכן שהפוליסה תבטח רק אירוע שהתרחש בשעה שהמבוטח התגורר בדירה, אלא נועדה לכסות כל אירוע ביטוחי ללא קשר לזהות המתגורר בה, במיוחד אם המבוטח והשוכר מגשימים את אותה מטרה של מגורים בדירה. לפיכך לטענת הצד השלישי והנתבע, התובעת אינה יכולה לתבוע את השוכר תביעת תחלוף.

בחינת הסכם השכירות ומכלול הנסיבות שאינן שנויות במחלוקת מובילות לדעתי למסקנה, שהתשובה ל"שאלת המפתח", כפי שנוסחה בעניין נרות ירושלים (בפסקה 36) היא, שכוונת הצדדים בהסכם הבסיסי – הסכם השכירות – הייתה שפוליסת הביטוח שהוציא המשכיר תהיה גם "לטובתו של השוכר", שלימים הזיק לרכוש. עובדה זו גם מתיישבת עם פוליסת הביטוח של התובעת ובכל מקרה, אינה נסתרת בה. לפיכך לתובעת לא עומדת זכות תחלוף כלפי הנתבע (השוכר-המזיק).

למסקנה זו הגעתי ממספר טעמים: שלושה טעמים שעניינם בכוונת הצדדים להסכם השכירות; טעם נוסף הוא, כי אין בהוראת הסעיף בהסכם השכירות המטיל אחריות על השוכר לפצות את המשכיר "