אחריות לפיצוי ספק שהותקף על ידי עובד

תא (ת"א) 51168-08  איתן לוינטל נ' שמשון ברייה

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 26/1/2013

על ידי כב' השופטת: יעל הניג

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המעביד ואת החברה שביטחה אותו בביטוח אחריות מעבידים לפצות ספק שהותקף ע"י עובד וגרם לו לנזקי גוף?

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע, כי הנתבעים חייבים לפצות את הספק יחד ולחוד. עם זאת נקבע, כי הנתבע הוא שביצע את התקיפה מרצונו ומיוזמתו. חבותו של המעביד והמבטחת שלו, ביחסים בינן לבין הנתבע, הינה טכנית בלבד. לאחרונות לא היו יד ורגל בתקיפה או ביוזמה לתקיפה. על כן על הנתבע לשאת כלפיהן במלוא הנזק.

מתוך פסק הדין:

"אין צורך להיכנס לניתוחים לגבי הגנה עצמית, מידתה ומשכה. מעשי התובע מקיימים מעבר לנדרש הגנות לפי סעיף 24 [1] – [3] לפקודת הנזיקין. בעניין אחד נפסק כי אפילו הייתה לתוקף הסמכות על פי דין להפעיל כוח על הניזוקה, ואפילו הייתה התנהגות הניזוקה עצבנית ומאתגרת, עדיין עליו לנהוג במידתיות ובסבירות ואין בסמכות כשלעצמה לפטור אותו מאחריות בלעדית לנזקי תקיפתו ופעולתו הלא – מידתית [השופט חיים כהן בע"א 667/77, דדון ואח' נ' אטיאס, פ"מ לב [2] 169, 174, להלן – "הלכת דדון"]. הדברים נכונים מכוח קל וחומר כאן - אין במעשי התובע אשם כלשהו, במשקפי דין כלשהו וודאי לא מבחינת "הנכון והצודק" המשמשים שיקולים במסגרת סעיפי הגרימה העצמית והאשם התורם לפי סעיפים 65 ו – 68 לפקודת הנזיקין. "

"התיבה "אחריות שילוחית" או indirect liability שהייתה נקוטה בעבר, באה לייחס אחריות לעוולות שביצע הזולת, כאשר האחראי כשלעצמו לא ביצע עוולה  כלשהי. האחריות מתגבשת לראשונה אצל אותו זולת.  מכוח תנאים ויחסים מיוחדים בין האחראי לבין הזולת או בין האחראי לבין הניזוק מייחסים את עוולתו של הזולת – לאחראי. אחד מסוגי היחסים האלו הינו היחס שבין מעביד לעובד [ברק, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית בעריכת גד טדסקי, הוצאת מאגנס, עמ' 435 ואילך, ברק, אחריות שילוחית בנזיקין, הוצאת קריית ספר, עמ' 38]. הביטוי "שילוחית", עלול לקשר אסוציאטיבית בין ה"שלוח" לפי דיני חיובים רצוניים, למשל חוק השליחות, התשכ"ה – 1965, לבין  המעוול בדיני חיובים לא – רצוניים, כזה בו דנה פקודת הנזיקין. אין בין השניים קשר הכרחי. באנגליה, המקור לפקודת הנזיקין, מכונה אחריות זו כיום vicarious liability - אחריות עקיפה או משנית. ישראל גלעד, מכנה אחריות זו "אחריות חמורה" – strict liability[דיני נזיקין – גבולות האחריות, כרך ב', המכון למחקרי חקיקה, עמ' 1157 ואילך]. המשותף לכל ההגדרות ולענייננו, מדובר באחריות שאינה מבוססת על אשם אישי, אלא על מצב דברים לא ראוי שיצרה התנהגותו גורמת הנזק של האחראי, גם כאשר התנהגותו שלו הייתה ראויה.

ההצדקות לתפיסה זו מגוונות הגם שאין צורך שכולן כאחת תפעלנה בכל אחד מהמצבים השונים: העוולה נתפסת כמעשה של האחראי באמצעות המעוול; ראוי להטיל אחריות על הממונה; לאחראי יש שליטה על פעולות המעוול ועל האמצעים בהם הוא משתמש;  האחראי הוא הנהנה המיועד [מושגית] מהעוולה; האחראי הוא בגדר "כיס עמוק"; שיקולי פיזור נזק; שיקולי צדק - בין שני תמימים, אחראי וניזוק – צודק יותר להטיל אחריות על האחראי; שיקולי הרתעה והגברת פיקוח [ברק, אחריות שילוחית בנזיקין, עמ' 27 – 32].  "

"ביחסי מעביד – עובד מודגשות ההצדקות הבאות: הגינות - העבודה מתבצעת למען המעביד, לקידום האינטרסים שלו, במסגרת התפקידים המוטלים על העובד ומאחר שניתן לראות בעובד "מעין שלוח", אין זה הוגן להטיל את נטל הנזק על העובד וודאי שלא על הניזוק שאינו יכול להיפרע מהעובד; המעביד נתפס כמי שנהנה מהפעילות  ועל כן אך הוגן שהוא זה שישא בעלויותיה. בנוסף פועלות ההצדקות הנזיקיות ה"רגילות" של "כיס עמוק", פיזור הנזק והרתעה. גלעד מאיר על שיקולים נוספים: השאיפה לשוויון בין העובדים ה"חלשים" לבין המעבידים ה"חזקים" וההנחה כי בלא מעט מקרים נגרם הנזק על ידי העובד בשל התרשלות כלשהי של המעביד, הגם שזו אינה ניתנת לזיהוי או להוכחה  [שם, עמ' 1196].

24. לדעתי ההצדקה המסורתית של שליטה תופסת גם כיום, אם כי טיבה של השליטה השתנה: בין מעביד לעובד לא שוררים עוד יחסים של master – servent. לעיתים לעובד ידע ומומחיות העולים על אלו של המעביד ולכן  בדרך כלל למעביד נותרה שליטה על ה"מה" ולא  על ה"איך". בנוסף, המעביד מהווה בדרך כלל מקור פרנסה עיקרי ומתמשך של העובד. ככזה הוא שולט בעובד, גם אם לא במישרין וגם אם לא באופן פיסי. הפסיקה הכירה בהקשר של אשם תורם ורשלנות, בנטייתו של עובד לפעול מתוך להט עבודה ולמען ריצוי מעבידו, אף במחיר של סיכון עצמי. בפרט יפים הדברים כשמדובר בעובד שאינו מנוסה באותו תפקיד שהוטל עליו לבצע  [השופט מלצר בע"א 4446/06, וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה ואח', וריכוז ההלכות שם, פורסם בנבו]. אותו להט עלול לפעול גם כאשר העובד מבצע מעשה אלימות לקידום מה שהוא מאמין באותו רגע ובטעות, כטובת המעביד. "

"נפנה לתנאים בסעיף 13. בתביעה שלפניי אין חולק על קיומם של יחסי מעביד – עובד ואין חולק כי התקיפה התבצעה במהלך ביצוע תפקיד שהוטל על הנתבע על ידי מעבידתו, הגם שאין מדובר בתפקידו הרגיל. ועוד אין חולק כי המניע שליווה אותה כל העת, היה רצונו של הנתבע להביא את המתקן למעבידתו ובכל מחיר. על רקע זה אבחן את התנאי של "תוך כדי עבודתו" בסעיף 13 [א]. מקובל להבחין בין העוולה לבין "תוך כדי" או "מהלך העבודה". "מהלך העבודה" כולל את סך הפעולות המותרות להן הוסמך העובד על ידי מעבידתו. נדרש יחס מסוים בין הפעולה האסורה, היא העוולה, לבין היקף הפעולות המותרות [ברק, אחריות שילוחית, עמ' 142]. יחס זה הוגדר בעבר כ"קשר עקיף" [שם, עמ' 188]. מקובל שיחס זה מתבטא בסעיף 13 [ב] ומהותו מבחני "מבחן הביצוע". תוכנו של המבחן - "טובת המעביד". "טובה" זו הינה טובה היפותטית אותה התכוון העובד להעניק למעבידו על ידי ביצוע תפקידיו למענו. המעביד יהיה אחראי גם אם לא קיבל למעשה טובת הנאה ואף אם נגרם לו הפסד [שם, עמ' 232]. דוגמא להטלת אחריות שילוחית על המדינה בגין ירי בלתי נחוץ של כדורי גומי ניתנה בע"א 5604/94, חמד נ' מדינת ישראל, פד"י נח [2] 498 [להלן – "הלכת חמד"].

מהי אותה כוונה של העובד? עוולת התקיפה כוללת את התיבה "במתכוון". האחריות השילוחית של מעביד אינה דורשת על פי לשונה "כוונה". ברק סבור כי בעוולות בהן נדרשת "כוונה", היא נדרשת גם ביחס לקידום עסקי המעביד, כלומר לביסוס "מבחן הביצוע". [שם, עמ' 233]. זוהי הרכבה פרשנית על לשון הסעיף 13. ברק אינו נכנס לטיבה של ה"כוונה" אך מדבריו בהמשך, עולה כי מדובר ב"מניע" או בלשונו "מוטיב". גלעד סבור שה"כוונה" אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר [עמ' 1201]. לדעתי עוולת התקיפה הינה עוולת התנהגות וקיומה אינו מותנה בתוצאה. על כן יש לבחון את היסוד הנפשי ביחס להתנהגות ואכן ניתן להסתפק במודעות. לעומת זאת "הכוונה" ביחס לקידום עסקי המעביד כוללת מימד רצוני. אך גם כאן אין דרישה להשגת תוצאה. לכן ניתן להסתפק בדרישה של "מניע" [או "מדוע"] ואין מקום לדרוש כוונה מלאה להשגת התוצאה [או ה"מה"]. [השוו ההבחנה בסעיף  90א' [2] לחוק העונשין התשל"ז – 1977]. בכך יבואו לידי ביטוי העקרונות להטלת אחריות שילוחית על המעביד ותוסר הטענה בדבר אי הלימה בין מטרות המעביד, שהינן מטרות לגיטימיות כשלעצמן, לבין מעשי העובד למען מטרות אלו, כפי שנתפסו אצלו באופן סובייקטיבי בעת התקיפה. פרשנות זו אף הולמת את הסיפא של סעיף 13 [ב] המחריגה מאחריות המעביד מעשים שעשה העובד למטרות עצמו ולמטרות אלו בלבד.

35. לעיתים פועל העובד מתוך מניע כפול, אחד, לקידום ענייניו הפרטיים והשני, לקידום עסקי המעביד. לפי סעיף 13 [ב] סיפא, אין בכך כדי לשלול את "קידום עסקי המעביד". שלילה כזו תתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: אחד, התובע פעל למען מטרותיו הפרטיות. השני, בעשותו כן לא פעל למען המעביד [ע"א 338/60, מדינת ישראל נ' מדר, פד"י ט"ו, 1569, 1582].  

להשלמת התמונה אפנה לסעיף 368  בהצ"ח דיני ממונות תשע"א – 2001 [הצ"ח ממשלה, 595 , תשע"א], ולפיה "מעביד נושא באחריות שילוחית בנזיקין לעוולה שביצע עובד שלו, תוך כדי עבודתו". ההצעה משמיטה את החלופה של הרשאה או אשרור של מעשי העובד על ידי המעביד, שכן מעשים אלו נעשים ממילא "תוך כדי עבודתו של העובד". ההצעה משמיטה גם את סעיף 13 [ב] לפקודה. לדעתי אין בכך הצהרה על שינוי תפיסה אלא הבנה שאין עוד צורך בסעיף זה לאור המגמה בעולם המודרני ולאור המצב המשפטי בארץ. "

"בשולי הדברים, איני סבורה שאייס חדלה באי הדרכת הנתבע לגבי אופן איסוף מוצרים מספקים וכי היה עליה להדריכו שלא לנקוט באלימות על מנת לקבלם. איני סבורה כי על מעביד מוטלת חובה קונקרטית לצפות אלימות של עובד באיסוף מוצרים וכי עליו להדריכו שלא לנקוט באלימות כזו. זאת אולי  בנבדל מעובדים המועסקים בתפקידי שיטור ואבטחה. הטלת חובה כזו אינה מתמודדת עם המציאות בה התוקפן, מסיבותיו הפנימיות ולאור שחרור יצריו, ייתן דרור לתוקפנותו. מכל מקום, ספק רב אם הדרכה תמנע ממנו לפעול בתוקפנות כאמור."