תביעת נכות לפי פוליסה המחריגה צניחה

תא (עכו) 1630-04‏ ‏ צח בינות נ' מנורה - חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בעכו

פסק הדין ניתן ביום: 9/3/2013

על ידי כב' השופטת: ג'ני טנוס

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את המבוטח בגין נכות שנותרה לו עקב תאונת צניחה כאשר המבוטח נסמך על שתי פוליסות לביטוח חיים שאינן כוללות כיסוי ביטוחי לצניחה.

רקע: המבוטח פנה בבקשה לכלול בביטוח תאונות בשל צניחה, בקשה שנדחתה על ידי חברת הביטוח לפני התאונה.

בית המשפט דחה את התביעה.

מתוך פסק הדין:

"אפרט – התובע אינו מבהיר בטיעוניו מכוח מה ניתן ליצור מערכת חוזית מחייבת בין מבטח למבוטח אך מכוח שתיקה ואי מענה, כביכול, להצעת המבוטח לרכוש כיסוי ביטוחי.

מכל מקום, גם אם אתעלם מעדותו של סוכן הביטוח אשר העיד כי הודיע לתובע באופן מפורש על דחיית בקשתו להרחבת הכיסוי הביטוחי ואף מסר לו עותק ממכתב הדחייה, ואצא מנקודת הנחה כי סוכן הביטוח לא הודיע דבר לתובע – ואיני קובעת כך - הרי שאין להתעלם מהעובדה, כי הנתבעת הודיעה את תשובתה בכתב לסוכן הביטוח שמונה לשלוחו של התובע פעמיים ובכתב, כפי המפורט בטפסי הצעת הביטוח עליהם חתם התובע.

מעבר לכך, טענת התובע לגבי יצירת מערכת חוזית מחייבת בנסיבות המתוארות אינה מתיישבת עם האמור באחת הפוליסות, לפיה אחריות הנתבעת לכסות סיכון בגין עיסוק או תחביב שיש בו משום סכנה לחייו או לבריאותו של המבוטח אחרי כניסת הפוליסה לתוקף, תחול במידה והמבוטח הודיע לה על כך לפני כן, והנתבעת נתנה את הסכמתה בכתב, ושולמה פרמיה בהתאם (סעיף 4 לנספח 121 לפוליסה).

הנה כי כן, ברי לפי האמור לעיל שעל מנת ליצור כיסוי ביטוחי בגין עיסוק או תחביב המסכנים את התובע, וברור שרחיפת מצנחים עונה על הגדרה זו, שומה היה על התובע לוודא כי הנתבעת תמסור את הסכמתה בכתב ולדאוג לתשלום פרמיה בהתאם – מה שאין בנמצא במקרה דנן, שכן אין חולק כי אין כל הסכמה בכתב מטעם הנתבעת לבטח את התובע בגין הסיכון האמור, ואין חולק שהוא לא שילם ולא נדרש לשלם פרמיה נוספת מעבר למה ששילם במקור.

ויודגש, התובע מאשר בעדותו כי ידע שהפוליסות אינן מכסות אותו בגין העיסוק בתחביב הנ"ל, ולכן פנה מיוזמתו לסוכן הביטוח על מנת להרחיב את הכיסוי הביטוחי בגינו. כמו כן, אבי התובע, אשר נהג לשלם את הפרמיה לפי העדות של בנו, אישר בדבריו, כי ידע שיש לשלם כסף בעבור הביטוח הנוסף. לפיכך, לא ברור לי מדוע לא דאג התובע לקבל לשם כך את הסכמת הנתבעת בכתב, ולא דאג לברר מדוע אינו חב בתשלום פרמיה נוספת.

יתרה מזאת, על מנת ליצור מערכת חוזית מחייבת, אין די בשיגור הצעה בלבד לצד השני, אלא יש לבחון האם כנגד ההצעה היה קיבול המעיד על גמירות דעת של הצד השני לקבל את ההצעה. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה, קיבול לא יכול שיהיה על דרך השתיקה או העדר תגובה. לעניין זה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי: "קיבול של הצעה לפי החוק (חוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג-1983 – הערה שלי ג'.ט.) מתבצעת באחת הדרכים הקבועים בסעיפים 5 ו-6 לחוק שבו, אף אחד מהסעיפים הללו אינו מזכיר קיבול על ידי שתיקה או העדר תגובה. בסעיף 6(ב) אף נאמר במפורש ש'קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע יחשב לקיבול אין לה תוקף', ללמדך שהחוק דורש תגובה פוזיטיבית מצד הניצע, בין על ידי הודעה מפורשת (סעיף 5) ובין על ידי מעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה (סעיף 6)" (דברי כב' השופט אשר ב-ע"א 713/76 פדני ג'ואלרם לימיטיד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לג (3), 318, 324-325).

על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע, כי בנסיבות שנוצרו הנתבעת מנועה מלטעון כנגד קיומו של כיסוי ביטוחי בגין התאונה. בכל מקרה, וכפי שהנתבעת ציינה בסיכומיה, טענת מניעות היא לעולם טענת מגן ולא טענת חרב. "השתק מכוח מצג משמש ביסודו מגן ולא חרב... אין בכוחו לגבש עילת תביעה" (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב-ע"א 314/07 ברים ענבר רון בנק לאומי לישראל בע"מ, סעיף 20 לפסק הדין, לא פורסם, ניתן ביום 8/4/10).

אעבור כעת לבירור העילה הנזיקית, ובפתח הדברים רואה אני לחזור ולציין את התנגדות הנתבעת בסיכומיה לכל שינוי או הרחבת חזית מטעם התובע, זאת משום שכתב התביעה אינו מפרט לדידה כל עילה נזיקית כלפיה.

גם אם אניח, כי אין המדובר בהרחבת חזית אסורה, לנוכח הטיעון הכללי שבסעיף 17 לכתב התביעה העוסק באחריותה הישירה של הנתבעת או אחריותה השילוחית למעשיו של סוכן הביטוח בהיותו שלוח מטעמה – הרי שבכתב התביעה ואף בסיכומים מטעם התובע לא פורטו הנתונים אשר יש בהם כדי לבסס את יסודותיה של טענת הרשלנות, היא העוולה המוזכרת בסיכומי התובע. ויוער, שחוסר פירוט אלמנטרי כאמור הוא שהביא, ככל הנראה, את בית המשפט המחוזי בחיפה לקבוע בהחלטתו מיום 7/2/10 (ברע"א 15931-03-10 שהוגשה בקשר לתיק דנן), כי אין כנגד הנתבעת עילה נזיקית כי אם חוזית בלבד (עמ' 2 להחלטה).

כפי שיבואר להלן, דין טענת הרשלנות להידחות לגופה. אשר לאחריות הישירה של הנתבעת, התובע לא הוכיח פסול או פגם בהתנהלות הנתבעת כלפיו. ואזכיר, הנתבעת בדקה את הצעת התובע להרחבת הכיסוי הביטוחי לעיסוק ברחיפת מצנחים והעבירה את ההצעה למבטחי המשנה שלה, וכאשר אלה סירבו לבטח את התובע בגין עיסוק זה, הודיעה הנתבעת אודות דחיית ההצעה בכתב לסוכן הביטוח, ששימש כאמור כשלוח של התובע, ולא של הנתבעת.

זאת ועוד, אל מול דבריו העקביים של סוכן הביטוח, כי הודיע לתובע אודות עמדת הנתבעת ואף מסר לו עותק ממכתב הדחייה שהתקבל אצלו, טען התובע כי סוכן הביטוח לא הודיע לו דבר בקשר לכך. דא עקא, שטענה זו של התובע אינה מתיישבת עם גרסת אביו אשר טען בתצהירו, כי במענה לשאלתו אם הכל הסתדר עם הנתבעת בקשר להרחבת הכיסוי הביטוחי בגין תחביבו החדש של התובע, השיב לו סוכן הביטוח בטלפון שאם "לא הודיעו לך שלא אז הכל בסדר" (סעיף 5 לתצהירו).  

לא אסיים מבלי להידרש לטענת התובע, כי אילו ידע בזמנו שהנתבעת מסרבת לבטחו בגין רחיפת מצנחים, היה דואג לרכוש לעצמו ביטוח מתאים בחברה אחרת. לעניין זה התובע לא הוכיח כי היה יכול לבטח את עצמו אצל מבטח אחר בגין הסיכון הנובע מעיסוק בתחביב זה.

על יסוד כל המפורט לעיל אני קובעת, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעת חבה במישור החוזי לשלם לו תגמולי ביטוח בגין התאונה, ולא הוכיח כי היא נושאת באחריות נזיקית כלשהי כלפיו."