תא (י-ם) 10545-09 הצמיג דודי נאסה בע"מ נ' השמירה טכנולוגית מיגון (1971) בע"מ
בית המשפט: השלום בירושלים
פסק הדין ניתן ביום: 21/3/2013
על ידי כב' השופטת: סגנית הנשיאה עירית כהן
עניינו של פסק הדין: האם במקרה של רשלנות חמורה מצדה של חברת השמירה, יש לחייב את חברת השמירה לפצות את בעל עסק לאחסון צמיגים במלוא הנזק שנגרם בשל פריצה שנגרמה עקב אי קיום השמירה או בסכום הפיצוי המוגבל שנקבע בהסכם השמירה?
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את חברת השמירה לפצות את בעל העסק בנזק שנגרם לו לפי דוח שמאי מטעמו.
מתוך פסק הדין:
"מהראיות עולה כי אפיון המערכת כ"מערכת מטרידה" נגע בעיקר לחיוויים שהתקבלו מהגלאים החיצוניים כתוצאה מתנועות מחוץ לבית העסק. החיוויים שהתקבלו במוקד בשעת האירוע היו גם מהגלאים הפנימיים הממוקמים בתוך בית העסק. גם אם הייתה ידועה תופעה של קריאות שווא מהגלאים החיצוניים, המספקים אינדיקציות לתנועה מחוץ לבית העסק, אין בכך כדי להסביר או להצדיק התעלמות מהתרעות הגלאים הפנימיים, המספקים אינדיקציה לתנועה בתוך בית העסק, אשר אינה יכולה להיות מוסברת על ידי תנועת משאיות או גורמים אחרים שאינם קשורים לבית העסק, וששני הגורמים המסתברים ביותר להפעלתה הינם נוכחות עובדי בית העסק במקום או פריצה.
...
ההחלטה להתעלם לחלוטין מההתרעות שהתקבלו הייתה בלתי סבירה ורשלנית, ומהווה, כאמור, גם הפרה של ההסכם למתן שירותי מוקד."
"הגורם לכך שלא ניתן לספק תשובה ברורה לשאלה מה היו התוצאות אילו נשלח סייר למקום והועבר דיווח לבעלי התובעת הוא רשלנותה של הנתבעת, אשר נמנעה מלבצע את כל אלו. בנסיבות אלה, מועבר אל כתפי הנתבעת נטל השכנוע בדבר היעדרו של קשר סיבתי בין מחדליה ובין הנזק. כפי שהעיר כב' המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 6279/04 עזבון אבו צבחה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2.5.07)
מכל מקום, בנוסף לחובת משלוח סייר נקבע בסעיף ג' לתנאי ההתקשרות כי "במידת הצורך יודיע המוקד למנוי או לעובדיו או למי שהוסמך לכך, על דבר קבלת הקריאה" (זאת בשונה מחובת ההודעה למשטרה, שקמה על פי ההסכם רק עם גילוי פריצה, גניבה או פגיעה ברכוש).
כפי שנקבע לעיל, במקרה דנן היו אינדיקציות ברורות לפריצה לעסק. בנסיבות אלה, היה על המוקד להודיע למנוי על קבלת הקריאות. עם ביצוע שיחת הטלפון, ניתן להניח כי בעלי התובעת היו מבהירים מיידית למוקדנית כי איש אינו אמור להימצא בבית העסק וכי לא ייתכן שמדובר בדריכת האזעקה על ידי אחד העובדים, וכך היה מתברר כי מדובר בפריצה והיו ננקטים צעדים מתאימים."
"אין חולק על כך שבפנינו חוזה אחיד.
מטרתה של תניית הגבלת האחריות היא, כאמור, למנוע את חיובה של הנתבעת לפצות את מקבלי השירותים במלוא הנזק במקום בו ייקבע כי לא ביצעה את חיוביה באופן הנדרש. על יסוד עקרונות הפרשנות הנזכרים, נראה לי כי יש לפרש את תניית הגבלת האחריות כך שהיא נוגעת למקרים בהם הנתבעת ביצעה את התחייבויותיה הבסיסיות על פי החוזה ולמרות זאת נגרם נזק. כך יהיה, למשל, במקרים בהם ייקבע כי תגובתה לקריאה לא הייתה מהירה מספיק, הסיור התעכב בדרכו, הסיור לא הבחין בסימני הפריצה וכדומה. בהתחשב בסבירות התרחשותם של מקרים מסוג זה ובחומרת ההפרה שהם משקפים, ישנה הצדקה לפטור את הנתבעת מתשלום פיצוי מלא, בהתחשב בתכליתה של התניה שהיא לשמור על איזון בין השירות המצומצם יחסית שהנתבעת מתחייבת לספק והמחיר הנמוך שהיא גובה בגינו ובין שיעור הסיכון שעלול להיגרם לה אם תיכשל בביצוע תפקידיה.
לעומת זאת, אין להניח כי כוונת התניה היא לפטור את הנתבעת מאחריות מלאה גם במצבים בהם חדלה לחלוטין מלמלא את תפקידה. איני סבורה כי צדדים נבונים וסבירים יסכימו לתניית הגבלת אחריות אשר תחול בכל מקרה שהוא - גם במצב בו יתברר, למשל, כי במועד קרות הנזק הנתבעת כלל לא הפעילה את המוקד ולא העסיקה סיירים.
במקרה דנן אין מדובר בביצוע לקוי של התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, אלא באי ביצוע ההתחייבויות ובהפרה גורפת של ההסכם, שעל פי מהותה אינה חמורה פחות ממקרים בהם נמצא כי הספק לא התקין מערכת אזעקה תקינה. כמתואר, המוקד התעלם מהקריאות שהגיעו ממערכת האזעקה של התובעת, לא טרח לשלוח סיור ואף לא לנקוט בפעולה המינימלית ביותר וליידע את בעלי התובעת אודות האירוע. מדובר, אפוא, בהפרה יסודית אשר לגביה לא חלה תניית הגבלת האחריות."
