חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אין קבלה לביטוח חיים לחולה בניוון שרירים

לפי ספרי חיתום של מבטחי משנה מובילים, חולים במחלת ניוון שרירים המרותקים לכיסא גלגלים נדחים מביטוח חיים

 

עא (ת"א) 56102-11-11 שרה בריגה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 9/5/2013

 

על ידי כב' השופטת: רות לבהר שרון          

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של המבוטחת לפי פוליסה לביטוח חיים במסגרת משכנתא  על פסיקת השלום אשר קבע, כי היא אינה זכאית לקבלת תגמולי ביטוח חיים בשל מותו של בעלה המנוח שהיה חולה במחלת ניוון שרירים במועד נטילת ההלוואה ולטענת המבטח לא נערך לו ביטוח חיים.

 

בית המשפט דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות.

אין חולק כי המנוח היה חולה במחלת ניוון שרירים והיה מרותק לכיסא גלגלים במועד קבלת ההלוואה.

בכל מקרה, לאור מצבו הבריאותי של המנוח, שאינו שנוי במחלוקת לא ניתן היה לבטח אותו. בית משפט קמא קבע כי: "התוצאה של דחייה הייתה בלתי נמנעת משום שבעת נטילת ההלוואה המנוח אכן לא היה 'בר ביטוח'".

בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' קרסיק, המבוססת על ספרי חיתום של שלושה מבטחי משנה מובילים בעולם, הוכיחה המשיבה כי חולים במחלת ניוון שרירים המרותקים לכיסא גלגלים נדחים מקבלה לביטוח חיים, ומכאן שהמנוח לא היה מתקבל לביטוח חיים אצל המשיבה או אצל כל חברת ביטוח. זאת ועוד, גם הצהרתה של הגב' נורית ברניצקי, העובדת אצל המשיבה בתחום ביטוח חיים, מחזקת טענה זו באומרה כי מצבו הרפואי של המנוח בעת נטילת ההלוואה לא היה מאפשר לו להתקבל לביטוח חיים קבוצתי בחברת מגדל, אף לא תמורת דמי ביטוח גבוהים יותר, ולפי ידיעתה וניסיונה המקצועי גם לא לביטוח בחברת ביטוח סבירה אחרת.

משהוכח כי המנוח לא היה מתקבל לביטוח לאור מחלתו לא אצל המשיבה ולא בחברת ביטוח סבירה אחרת, יש לקבוע כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הנזק הנטען בשל אי עריכת ביטוח, לבין מעשי ו/או מחדלי המשיבה הנטענים, ודי בכך כדי לדחות את הערעור.

 

אומנם, כפי שקבע בימ"ש קמא בצדק, המשיבה התרשלה כאשר לטענתה לא הצליחה לאתר את המסמכים המקוריים עליהם חתמו בני הזוג, ויש בכך משום נזק ראייתי מסויים, אולם אין די בכך, שכן לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר נוסח טופסי בקשת ההצטרפות לביטוח חיים קבוצתי (מוצג י' לתיק מוצגי המשיבה) (להלן: "הטופס" או "טופס הבקשה"), והמבקשים לא טענו שהם לא הוחתמו על טופס בקשה, כאשר בסעיף 1 לטופס שכותרתו "הצהרת בריאות" נדרשו המבקשים להצהיר כדלקמן:

 

" ... לא סבלתי ואיני סובל מהמחלות שלהלן:

...מחלת לב, לחץ דם מוגבר, סכרת, מחלות כבד, מחלות עצבים, מחלות ראיות וכלי נשימה, מחלות כלי עיקול, גידול ממאיר, מחלות כליות, מחלות אחרות שלא פורטו לעיל...".

בצדו האחורי של טופס הבקשה מצויין במפורש לגבי מועד כניסת הפוליסה לתוקף, כי: "הביטוח לגבי לווה כזה [אשר עקב מצב בריאותו בעבר או בהווה או מסיבות אחרות לא יוכל להצהיר כאמור בהצהרת הבריאות שמעבר לדף] יכנס לתוקפו אך ורק לאחר שהחברה אישרה בכתב את תנאי קבלתו... בהעדר אישור כזה מהחברה [הביטוח] אינו בתוקף" (הדגשות שלי - ר.ל.ש).

במקרה זה ניתן לצאת מתוך הנחה שהמנוח לא הסתיר ולא יכול היה להסתיר את מחלתו, ומשכך, ולאור האמור בטופס, הוכח שהמשיבה לא יכלה לבטח את המנוח, ושלמנוח לא הייתה סיבה להניח כי הוא מבוטח בהעדר הודעה מפורשת בכתב המאשרת כי הוא מבוטח על אף מחלתו כנדרש בטופס.

 

המשיבה הוכיחה כי נגבתה פרמיה אך ורק עבור מבוטח אחד, וכפי שקבע בית משפט קמא, המערערת היא זו שהייתה מבוטחת. בית משפט קמא הסתמך בקביעתו על הראיות שהוצגו (מוצגים י"ג ו-י"ג לתיק מוצגי המשיבה) מהם עולה שהפרמיה שנגבתה מהמערערים היא כמחצית מהפרמיה שנגבתה מבני זוג ששניהם בוטחו בסכום הלוואה זהה. משכך מדובר בקביעה עובדתית, שאין מקום להתערב בה.

 

באשר לטענת המערערים כי הוצג להם מצג שווא, הרי שדין טענה זו להידחות, לאור נוסח טופס הבקשה כפי שצוטט לעיל. האמור בטופס אינו מותיר כל ספק לגבי נוסח ההצהרה שנדרשה מהלווים, כאשר במפורש צויין שהביטוח ייכנס לתוקף רק ככל שחתמו על הצהרת הבריאות ועל העדר בעיות רפואיות כמפורט שם, כאשר צויין בטופס במפורש שלגבי אדם שהצהיר על קיומה של אחת המחלות, ייכנס הביטוח לתוקף רק ככל שיתקבל על כך אישור בכתב מהחברה. כך, גם בדיווחים השנתיים על מצב ההלוואה מצויין במפורש כי "אין לראות במסמך זה אישור לקיומו של ביטוח חיים ללווה/ים", וכי "לקבלת פרטים על זהות המבוטח/ים עליכם לפנות ליחידת המשכנתאות והאשראי". לאור זאת אין כל מקום לטעון שהוצג למערערים מצג שווא כלשהו.

 

אומנם בהסכם ההלוואה מצויין כי הלווים חייבים לערוך את ביטוח החיים באמצעות המשיבה, ואומנם בהסכם ההלוואה מצויין כי עם העמדת ההלוואה ייכנס הביטוח לתוקף, ואולם, ברור שהכל כפוף לכך שהלווה אכן הינו בר ביטוח, ובכפוף לכל התנאים שבטופס הבקשה.

 

באשר לשאלת החובות המוטלות על המשיבה כנותנת הלוואה וכמבטחת, הרי שבמקרה דנן, אין המחלוקת סבה סביב השאלה האם הודע למערערים על עצם האפשרות לערוך ביטוח חיים בכלל או אף בחברה אחרת, כאשר גם ביחס לכך ההלכה היא כי אין חובה על בנק שנותן הלוואה מובטחת במשכנתא, או במקרה זה כל מלווה מוסדי אחר, להודיע ללווה על זכותו לערוך ביטוח חיים [ע"א 8905/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רוזנברג (פורסם בנבו, 3.8.98), אלא שבענייננו השאלה היא האם חלה חובה ליידע את בני הזוג כי המנוח לא בוטח, כאשר בטופס הבקשה צויין במפורש כי לגבי אדם חולה נדרש אישור מפורש בכתב, וכאשר לא הוכח שהמשיבה יצרה מצג פוזיטיבי לפיו המנוח כן בוטח, ועל כן אינני סבורה שהמשיבה הפרה חובה כזו או אחרת.

 

זאת ועוד, באשר לטענת המערערת כי במקרה זה הפרה המשיבה את חובתה כמבטחת לוודא שהמבוטחים מבינים את תנאי הפוליסה, הרי שדינה בנסיבות העניין להידחות. בענייננו, אין המדובר באי בהבנה לגבי מהות הפוליסה או תנאי כזה או אחר, אלא המחלוקת היא לגבי עצם הכשירות להצטרף לביטוח, כאשר כאמור טופס הבקשה מתייחס לכך במפורש.

 

יחד עם זאת, וכפי שציין כב' השופט דנציגר ברע"א 7096/12 אלט נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אלט (פורסם בנבו, 23.12.12), יתכן ויש מקום לשוב ולבחון את הלכת רוזנברג הנ"ל, ובוודאי שיש מקום כי המחוקק יביע דעתו בהקשר זה במפורש. ”

 

 

 

עבור לתוכן העמוד