חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

כיסוי חובה במכירת הרכב לתושב שטחים

טענת המבטחת שאילו ידעה שקונה הרכב הוא תושב הרשות, היא לא היתה מבטחת אותו עפ"י מדיניות החברה היא נימוק סביר

 

תא (חי') 751-08‏ ‏ עיזבון המנוח באסם חמזה ז"ל נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 30/5/2012

 

ע"י כבוד השופטת: שושנה שטמר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח או לחילופין את קרנית לפצות את התובעים בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים שארעה להם בעת נהיגה ברכב שהיה מבוטח בביטוח חובה על ידי חברת ביטוח ישראלית על שם מבוטח שמכר את הרכב למי שאינו תושב המדינה אשר לא רכש פוליסה חדשה.

 

רקע: מודבר בתאונת דרכים קטלנית, שאירעה בשטח הנתון לשיפוטה של הרשות הפלסטינאית. הסוגיה שעמדה למחלוקת היא אם חברת הביטוח פטורה מחבות עקב טענתה, שעל אף שסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי מונע ממנה לטעון שלא היה ביטוח בר תוקף עקב המכירה, הרי היא פטורה על פי הסייג שבאותו סעיף; היא לא היתה מבטחת את הקונה אילו ידעה שהוא תושב השטחים וזאת מנימוקים סבירים.

 

השופטת, שושנה שטמר, דחתה את התביעה וציינה את הצער שיש לה על האלמנה והיתומים והביעה תקווה כי דרכם תצלח בתביעה, ככל שתוגש על ידם, נגד הקרן הפועלת בשטחים, שתפקידה כשל "קרנית" הישראלית לפצות נפגעים מתאונות דרכים, שהנהיגה ברכב בו ארעה התאונה, אינה מבוטחת.

 

מתוך פסק הדין:

 

"בתחילת ההליכים בתיק, משהוברר כי כלל כופרת בכיסוי הביטוחי, צורפה קרנית כנתבעת נוספת. בהמשך המשפט הסכימו הצדדים, כי התאונה אירעה בשטח C, ולפיכך, קרנית אינה חבה בפיצוי כלפי המנוח, אפילו יתברר שאין כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה, שהרי חוק פלת"ד, יש לו תחולה טריטוריאלית, בתחומי המדינה בלבד (ראו פרופ' י' אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים", מהדורה שניה, עמ' 9; א' ריבלין "תאונת הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים" מהדורה שלישית עמ' 309; סעיפים 6-8 לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996; ע"א 4195/01 בריג'ת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ניתן ביום 7/11/01. ראו באשר למעמדו של שטח Cוהדין החל בפסק דינו של השופט שפירא בתא (י-ם) 8433/06 ‏ שושה סהאם (קטינה) נ' נתשה מרשד, פורסם בתוכנות המשפטיות). בפתח סיכומיה הודיעה קרנית כי עניינה בתובענה הפך אקדמי, אולם עדיין עקרוני, מאחר שטענות ההגנה של כלל, לעמדתו של בא כוחה של קרנית, ככל שתתקבלנה, עלולות לפתוח "פתח מי יישורנו" להרחבת חבות אפשרית מצד קרנית (סיכומי קרנית בעמ' 1 ו-2). לפיכך היא נשארה כצד בתיק, ודחיית התביעה נגדה נדחתה למועד פסק הדין בתיק."

"סעיף 13 יוצר מעין השתק סטטוטורי החל כלפי חברת הביטוח ומונע ממנה לטעון כלפי רוכש הרכב, שאין ביניהם חוזה ביטוח, ולפיכך אין היא חבה כלפיו. סעיף 13 הוסף לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי בשנת תשכ"ח, וזאת על מנת לשנות את ההלכה הפסוקה, שהביאה לתוצאות קשות כאשר היתה סיטואציה כמו בסעיף 13, שכן נקבע כי הסכם הביטוח הוא אישי והוא פג עם המכירה, אם לא ניתנה עליה הסכמת המבטחת (ראו ד"נ 10/65 אפרת נ' מריוואת, פ"ד יט(4) 48; י' אליאס, דיני ביטוח (הוצ' בורסי, 2002) כרך א' עמ' 65). הסעיף יצר חריג לכלל לפיו הסכם הביטוח הוא חוזה אישי בין המבטח לבין המבוטח. הפסיקה הדנה בסעיף קובעת, כי הבעלים החדש אינו הופך להיות בעל הפוליסה והוא נחזה כמעין "נוהג ברשות המבוטח" (ד' פרידמן, ביטוח רכב מנועי, עמ' 327-328; ע"א 61/83 אברהם נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד לח(3) 406; ת"א (ב"ש) 261/74 עזבון המנוח צבי הכט ז"ל נ' וקנין, פ"מ תשל"ז (2) 192; ת"א (שלום חי') 3166/96 ביטון נ' קרנית, פורסם בצלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כרך ד' עמ' 232). על כן, אם, למשל, מגבילה הפוליסה את הכיסוי הביטוחי אך ורק לנהג שהינו "בעל הפוליסה", אין הבעלים החדש בא בנעליו של המבוטח, והביטוח אינו מכסה את נהיגתו (ע"א 61/83 הנ"ל). אם הפוליסה מכסה רק נהיגה "למטרת עיסקו" של המבוטח, השונה מעיסקו של הבעלים החדש – לא יחול הכיסוי הביטוחי על נהיגתו של הבעלים החדש "למטרת עיסקו"-שלו (ת.א. (ב"ש) 261/74 הנ"ל). ו

 

דרך המילוט שמקנה סעיף 13 למבטח, במצב דברים זה, הוא שאם יצליח להוכיח שלו היה יודע על העברת הבעלות הוא לא היה מבטח מנימוקים סבירים וכי בפועל אמנם לא ידע על ההעברה (ראו דוגמא לפטור מכח הוכחת חריג זה בת.א. (ב"ש) 261/74 הנ"ל). גם אם יוכח שהיה ביטוח אחר שכיסה את החבות (כגון, ביטוח שנערך ע"י הבעלים החדש), יהיה המבטח של בעלי הרכב המוכר פטור מחבות.  נ

 

עוד נוסיף, כי נטל ההוכחה הוא על המבטחת ועליה להוכיח העדר כיסוי ביטוחי על פי הסייג שבסעיף 13(א)(1) לפקודה (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 450, 452).

 

לכאן יש אף להביא את הכלל, שכאשר מידע הוא בידיעת צד והוא נמנע מלהביאו, הרי יש להניח, שאם היה מביאו, הוא היה פועל לרעתו (ראו, בין היתר, י' קדמי על הראיות חלק שלישי 1649; ע"א 27/91 קבלן נ' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457).

 

עוד אציין כי מידת השכנוע שבה חייב מבטח, המוטלת על הטוען לפני ביהמ"ש כי אילו היתה העברת הבעלות ברכב מובאת לידיעתו היה נמנע מלבטח את הבעלים החדש, פחותה מזו הנדרשת ממבטח שעה שהוא מבקש לטעון לבטלות פוליסה שכבר הוציא למבוטח קיים (ת.א. (ב"ש) 261/74עזבון הכט נ' וקניןע' 197-ג).

 

הטענה העיקרית של כלל במחלוקת זו היא, שעל פי נהליה, היא לא ביטחה ואיננה מבטחת נהגים מחוץ לשטח מדינת ישראל ומחוץ לשטחים המוחזקים על ידי המדינה, וכך גם אינה מבטחת נהיגה ברכבים בבעלות של תושבי הרשות הפלסטינית או בשימושם. מכאן שהיא לא היתה מבטחת אף את הנהג המנוח, לו היה בא להוציא פוליסה על שמו, אפילו שהיה לו דרכון זר."

 

"מהצטברות כל הראיות הללו, דעתי היא כי מאזן ההסתברויות מחייב הנחה, במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי הנהג המנוח, היה תושב השטחים. יתכן שבעבר היה תושב גרמניה, רכש אזרחות גרמנית והרבה בנסיעות לגרמניה, אולם בשנים האחרונות, הוא התגורר בשטחים."

 

"השופט טירקל, ביושבו בבית המשפט המחוזי, דן בפרשנות שיש לתת לסעיף 13(1) לפקודת ביטוח מנועי (ת"א (ב"ש) 261/74 עזבון המנוח צבי הכט ואח' נ' יוסף וקנין ואח'). השאלה  שעמדה שם היתה, אם יש לקבוע כי טעמיה של חברת ביטוח שלא לבטח רכב - לו היתה יודעת שהרכב נמכר, משום שיש לה מדיניות שאין לבטח כלי רכב ישן משנת ייצור מסוימת שהיא קבעה – הם סבירים.  השופט טירקל פרש את המונח "נימוקים סבירים" בקובעו: 

 

"...אולם בשלב זה, יש לבחון רק את השאלה שהוצגה בסעיף 2(ג)(1) דלעיל, אם הנימוקים שהביאה המבטחת הם 'נימוקים סבירים'. שאלה זאת מתפצלת לשתי שאלות משנה:בהאם נמדדת הסבירות באמת-מידה אוביקטיבית, כללית, של מבטחים בדרך כלל, או באמת-מידה סוביקטיבית של המבטח המסויים? האם רשאי מבטח לנמק את המנעותו בנימוקים שמחוץ לאישיותו של "הבעל החדש", כגון אלה הקשורים ברכב?

....

במלים אחרות, מידת השכנוע שבה חייב מבטח, הטוען כי היה נמנע מלבטח בעל חדש כזה, פחותה, לדעתי, מזאת הנדרשת ממבטח המבקש להצהיר, לפי סעיף 25 לפקודה, כי הוא רשאי לבטל את הפוליסה שכבר הוציא למבוטח קיים. מבחינה זאת יש בהגדרותיהם של "עובדה חשובה" ושל "פרט חשוב" לעניין סעיף 25 לפקודה – 'עובדה ופרט שיש בהם כדי להשפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר בהחלטתו אם לקבל עליו את הסיכון' - כדי להתוות דרך של פירוש גם בעניין הנדון. 'הנימוקים הסבירים' של המבטח לפי סעיף 13(א)(1) לפקודה יכול שיהיו, איפוא, בעלי משקל קטן יותר ממשקלם של אותם 'עובדה' 'ופרט' חשובים שלפי סעיף 25 לפקודה.

                        ....

ג) מטעמים אלה יש גם למדוד את סבירות הנימוקים שלפי סעיף 13(א)(1) לפקודה באמת-מידה סוביקטיבית של המבטח המסויים ואפילו אין זאת אמת-מידה אוביקטיבית המקובלת על כלל המבטחים. לפיכך נראה לי כי תישמע טענתו של מבטח הטוען, למשל, שהיה נמנע מלבטח את הבעל החדש בשל הנימוק כי בכוונתו (של אותו מבטח) לחסל בהדרגה את עסקיו או את ענף ביטוחי הרכב אצלו, כפי שאף טענה המבטחת כאן (ראה סעיף 2(ב)(3) דלעיל). (ראה לעניין זה בפסק-דינה של השופטת ולנשטיין בתיק המרצת פתיחה (ת"א) 5011/71[9])".

 

העולה מפסק דינו של השופט טירקל הוא שהבחינה היא סובייקטיבית לאותה חברה (האם הוכיחה שהיא לא נהגה לבטח או שהיא לא היתה מבטחת במקרה דומה). סבורה אני כי אפילו אין הבחינה סובייקטיבית, הרי אם יוכח כי המבטחת הספציפית כן נהגה לבטח על אף "הפגם" שהיא מטילה בקונה הרכב, היא תהיה מנועה מטעמים של תום לב לטעון שסעיף 13(1) לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי חל עליה. מנגד, אם עברנו שלב זה, יש אף לבדוק אם נימוק זה הוא נימוק סביר שלא לבטח. כך, על דרך המשל, אם חברה מסרבת לבטח מטעמים של גזע או מגדר, נקבע כי נימוק זה, אפילו נהגה כך בעבר, אינו סביר.

 

טענתה של כלל היתה, כאמור, שאם היתה יודעת שקונה הרכב הוא תושב הרשות, היא לא היתה מבטחת אותו על פי מדיניות קיימת אצלה וכי מדיניות כזו היא נימוק סביר שלא לבטח."

 

"שוכנעתי, על פי אותו הרציונל שאין לבטח רכבים של תושבי שטחים שסביר להניח כי ייעשה בהם שימוש בגדה, מהטעמים שמנה עו"ד אשד בעדותו, כי אם היתה חברת הביטוח יודעת שהנהג המנוח הוא בעל רשיון נהיגה ואזרחות גרמנית ונכנס לארץ במעמד תייר, אולם למעשה הוא תושב השטחים, היא לא היתה מבטחת אותו, וכי טעמיה אלו הם סבירים. "

 

עבור לתוכן העמוד