רע"א 7875/12 לאוניד בלפר נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
ההחלטה ניתנה ביום: 4/12/2012
ע"י כבוד השופט: צ' זילברטל
עניינה של ההחלטה: האם יש לקבל את הערעור של המבוטח על פסיקת המחוזי אשר במסגרתו התקבל חלקית ערעורו על פסיקת השלום אשר קבע, כי המבוטח זכאי לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל בגין תאונת הדרכים, בסכום של 5,000 ש"ח?
רקע: המבוטח היה מעורב בתאונת דרכים, ונגרמו לו פגיעות שונות בפלג גופו העליון. בעקבות האירוע, הגיש המבוטח תביעה לפי חוק הפלת"ד, חברת הביטוח טענה, כי המבוטח נהג כשהוא שיכור ופגע בעמוד תאורה, אך לא נגרם לו כל נזק מכך. בהיותו שיכור, לאחר שיצא מן הרכב איבד את שיווי המשקל, נפל ונחבל – בלא קשר לתאונת הדרכים ולשימוש ברכב. יצוין, כי בעקבות התאונה, הועמד המבקש לדין והורשע, על פי הודאתו, בכך שנהג בהיותו שיכור במהירות בלתי סבירה וגרם לתאונת דרכים בה נגרמו לו ולנוסעת חבלות של ממש.
בית המשפט העליון דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"אחד מן המסמכים שהגיש המבקש במסגרת תביעתו, בצירוף לתצהיר עדותו הראשית(מיום 10.8.2010), היה מסמך רפואי מיום 4.8.2008, שנערך על ידי אחד מרופאיו, ד"ר יעקב אודסקי. במסמך נרשם מפי המבקש כי לאחר תאונת הדרכים יצא המבקש מרכבו ואז נפל ונחבל בראשו, ומכך הסיקה המשיבה כי הנזק לא נגרם בשל תאונת הדרכים. המבקש טען כי תיאור זה לא נמסר על ידו ואינו משקף את שארע לו, וכי נרשם באופן האמור בשל קשיי ניסוח ותרגום של הרופא, לאחר שהשניים שוחחו ביניהם בשפה הרוסית. בית משפט השלום דחה הסבר זה, כיוון שממסמכיו של הרופא עלה כי הוא בקיא בעברית, וכיוון שמדובר בפרטים שד"ר אודסקי לא יכול היה לדעת אלא מתיאורי המבקש."
"לאחר שבחנתי את הבקשה ואת פסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה ומבלי להביע דעה לגוף המחלוקת. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)). לטעמי, על אף האופן שבו הציג המבקש את שתי טענותיו, בנסותו לשוות להן פן עקרוני-כללי, אלו לא מעלות שאלה כאמור, וממילא איני מוצא בהן ממש.
אין ממש בטענתו הראשונה של המבקש, לעניין הצורך בקיום דיון בבית משפט השלום בסכום הפיצוי שנפסק לו. בית משפט קמא אימץ את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה המבקש לא הרים את הנטל להראות כי מקורן של הפגיעות שנגרמו לו הוא בתאונת הדרכים שעבר. למרות זאת, ורק נוכח הצעתה של המשיבה, בסיכומים שהגישה לבית משפט השלום, לפצות את המבקש בסכום של 5,000 ש"ח על נזקי כאב וסבל בגין פגיעות אפשריות שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שלא הותירו בו נכות צמיתה, הוחלט לפצותו בסכום זה. מדובר בפיצויים על נזק שאינו נזק ממון, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. למרות ששתי הערכאות קבעו כי לא הוכח שתאונת הדרכים גרמה לאיזושהי נכות צמיתה, מכוח תקנה זו מסור לבית המשפט שיקול הדעת לפסוק פיצויים בראש נזק זה עד לשיעור של 10% מ"הסכום המקסימלי":
"ההוראה הבאה לכלל ביטוי בתקנה 2(ב) חורגת מן הגישה הכללית של החוק והתקנות ביחס לפסיקת נזק לא ממוני. המגמה הכללית היא להגיע לסטנדרטיזציה של קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, ואילו תקנה 2(ב) מותירה בידי בית המשפט מרחב מסוים של שיקול דעת לשם קביעת הנזק הלא ממוני. יש לפרשה, כך נפסק, באופן שהיא חלה בכל מקרה שבית המשפט סבור, שאין בפיצויים על נזק לא ממוני המחושבים לפי תקנה 2(א) כדי לכסות על הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע, באשר אין בפיצוי הנקבע לפי תקנה 2(א) משום פיצוי הולם לנזק הלא ממוני שנגרם" (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), עמ' 905).
כלומר, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי חרג ממתחם שיקול הדעת המסור לו, בהחלטתו לאמץ את הסכום שהציעה המשיבה בסיכומיה לבית משפט השלום. לשם כך לא היה צורך להחזיר את הדיון לבית משפט השלום. נקודת המוצא היא שלא הוכחה כל נכות כתוצאה מהתאונה. הפיצוי שנפסק, המבוסס בעקרו של דבר על נכונות המשיבה לשלמו, נפסק, לגופו, בגין נזק לא ממוני במצב של העדר אחוזי נכות. בנסיבות אלה לא היה כל מקום לקיום דיון נוסף בערכאה הראשונה.
גם בטענתו השניה של המבקש לא מצאתי ממש. בניגוד לטענותיו של המבקש באשר לתכלית הגשת המסמך של ד"ר אודסקי, להן לא הובאה אסמכתא כלשהי, מן התמונה העובדתית שלפני לא נראה כי המסמך הוגש רק בגדר הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. מפסקי הדין של הערכאות הקודמות עולה, כי המבקש צירף את המסמך שערך ד"ר אודסקי לתצהיר עדותו הראשית, ללא הבהרה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי המסמך צורף רק לעניין הטיפול הרפואי ובלא הסתייגויות כלשהן מתוכנו. על כן, גם אם לא ניתן ללמוד מהמסמך כשלעצמו לעניין אמיתות הדברים שתועדו על ידי ד"ר אודסקי, שהרי מדובר בעדות מפי השמועה, הרי שנוכח נסיבות הגשתו לבית המשפט על-ידי המבקש עצמו וללא כל הסתייגות, לבטח ניתן להניח כי מדובר במסמך אותנטי לשיטת המבקש, וכי הוא אכן מסר לד"ר אודסקי את מה שנרשם במסמך, על כל המשתמע מכך מבחינת המשקל הראייתי שבחרו הערכאות הקודמות לייחס למסמך זה. המבקש טוען למעשה נגד קבילות ראיה שהוא עצמו הגיש ללא כל סייג והסתייגות. ולמעלה מן הדרוש יוזכר, כי ממילא, כפי שציינו הערכאות הקודמות, די בחוסר האמון שייחס בית משפט השלום למבקש כדי להגיע למסקנה כי לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו."
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
