חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

לא הוכח כי הפגיעה נגרמה בתאונת דרכים

בחינת הראיות וטענות הצדדים אינה מאפשרת לקבוע כי ניתן להסתפק בעדותו היחידה של התובע, כדי להוכיח את אופן פגיעתו

 

 

תא (חי') 25191-11-11‏ ‏ חוסיין גזאוי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

 

בית משפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 20/08/2013

 

על ידי כב' השופטת: ברכה  בר-זיו

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את טענתה של קרנית לפיה התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים"?

 

בית המשפט דחה את התביעה הואיל והתובע לא הוכיח כי מדובר בתאונת דרכים

 

מתוך פסק הדין:

 

"כפי שטענה הנתבעת הן בכתב ההגנה והן בסיכומים, אין מחלוקת כי בתאריך 17/04/11 נפגע התובע בשוק רגלו השמאלית. השאלה שבמחלוקת היא האם התובע הוכיח כיצד נפגע וביתר דיוק – האם הוכיח כי פגיעתו נגרמה עקב פגיעת כלי רכב ש"פגע וברח", שהרי ההלכה היא "שעל מנת שקרנית תמצא אחראית לפצות מפגע נדרש בראש ובראשונה כי הלה יהא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים" (רע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. קורן ((פורסם בנבו) 10.9.09). אין גם מחלוקת כי לא היו עדים לפגיעה בתובע, באופן שטען, וכי בנסיבות אלה חל סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971, הקובע כי:

"הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי

54.פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה אין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:.....

 (3)העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;"

בראיות בפני לא מצאתי "סיוע" לעדותו של התובע  באשר לאופן פגיעתו ואני דוחה את טענת ב"כ התובע לפיה יש בדברי התובע לחוקר מטעם הנתבעת ולעובדה שהנתבעת לא הביאה עדים באשר לאופן ארוע הפגיעה בתובע – כדי סיוע לעדותו של התובע.

 

בחינת הראיות וטענות הצדדים גם אינה מאפשרת לי לקבוע כי ניתן להסתפק בעדותו היחידה של התובע, על מנת לקבוע כי הוכיח את אופן פגיעתו.

 

באשר לאופן בחינת עדותו של נפגע בתאונה נאמר על ידי כבוד השופט ריבלין ברע"א 3909/09 הנ"ל כי:

" נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע.

באופן פרטני יותר ניתן לחשוב על מספר מקרים טיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג-הפוגע ושל מבטחו. מקרה אחד הוא מקרה של תאונת "פגע וברח". זהו המקרה הברור ביותר שבו קמה תחולה לסעיף 12(א)(1), ובלבד שהנפגע ביצע את הפעולות המתבקשות בתקופה שלאחר התאונה כדי לברר את זהותו של הנהג-הפוגע.... מובן כי מקרים טיפוסיים אלה הם "ייצוגיים" בלבד ויתכנו מקרים נוספים. אולם המבחן העקרוני הוא כמתואר לעיל. נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה. כך גם לתום-ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא גם בצו השכל הישר ובניסיון החיים. יש לקוות גם שהמבחן המוצע ייצור תמריץ ראוי ליטול את פרטי הנהג-הפוגע במקום שבו הדבר אפשרי ומתבקש, ובה-בעת יבטיח שנפגעים תמי-לב שהתנהגו כפי שהתנהגו מכורח הנסיבות, יזכו לפיצוי".  

 בענייננו – התובע או בני משפחתו – לא דאגו לפנות למשטרה כבר ביום התאונה ולדווח על התאונה , דבר שסיכל את האפשרות, ככל שהיתה , לאתר את הנהג הפוגע. לא האמנתי לגרסתו של התובע לפיה הוא פנה או בני משפחתו פנו למשטרה עוד ביום התאונה ונאמר להם כי כבר דווח על התאונה. בהתאם לנאמר על ידי המשטרה – לא היה כל דיווח על התאונה אלא רק בחודש יולי 2011 , לאחר שהתובע פנה לעורך דין . התובע גם אישר בחקירתו כי לא הוא פנה למשטרה ביום התאונה וככל שביקש להוכיח מי פנה בפועל – היה עליו להביאו לעדות (במיוחד כאשר המדובר בבן משפחה של התובע – לדבריו, אחיו, שלא היה קושי להביאו).

 

בענייננו,  אין לעובדה זו חשיבות גדולה מאחר והתובע טען כי כלל לא ראה את הרכב שפגע בו, ודי היה לי  אם התובע היה עומד בנטל להוכיח כי נפגע על ידי רכב.  ואולם בחינת הראיות מראה כי גם נטל זה לא הורם על ידי התובע ופרט לעובדה שנפגע – אין לדעת כיצד נפגע וממה.

 

ככל שניסיתי לבחון את התאונה במבחן "השכל הישר", וניסיתי להבין את מנגנון התאונה לו טען התובע גם בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט, לא הצלחתי להבין מנגנון זה: לדברי התובע הוא הלך בצידו הימני של הכביש, רכב הגיע מאחוריו, פגע בו באגן/בטוסיק בצד שמאל של גופו, העיפו למרחק של 7 עד 8 מטר על המדרכה (כשהוא נגרר על המדרכה) ואז הוא מוקפץ מהמדרכה "כמו קפיץ" עד קיר אבן (שהיה בנוי בהמשך למדרכה ולתעלה שהפרידה בין המדרכה והקיר), והוא נפגע אך ורק בשוק רגלו השמאלית.

 

התובע אף התבקש כבר בתחילת חקירתו להדגים את מנגנון הפגיעה  ואז הסביר כי הרכב פגע בו בישבן, העיף אותו 7 מטר והוא נחת על המדרכה , והמכה היתה חזקה והוא עף על הקיר. הסבר זה אינו מתקבל על הדעת  (במיוחד כאשר  התובע הדגים כי הגיע לקיר מהמדרכה כשהוא על רגל אחת – כשהוא מתעלם מקיומה של תעלה מפרידה).

 

ככל שיאמר כי היה צורך להזים את המנגנון שנטען בעדות מומחה מטעם  הנתבעת, אני סבורה כי די במבחן השכל הישר והידיעה השיפוטית כדי לקבוע כי לא רק שאופן זה פגיעה אינו מתקבל על הדעת אלא שאין זה יתכן כי לא נותרו על גופו של התובע  כל סימנים מהמכה שקיבל בישבנו , אשר גרמה להעפתו למרחק של 7 או 8 מטר, אין כל סימן בגופו למכה שהיה אמור לקבל לאחר נחיתתו על המדרכה וגרירתו עליה (והמדובר במדרכת כורכר בלתי סלולה) והחבלה היחידה שנמצאה על גופו היה הפצע בשוק.

 

גרסת התובע, עליה חזר בא כוחו בסיכומים, לפיה בבית החולים רשמו רק את המכה "העיקרית" (הפגיעה בשוק) והתעלמו מכל יתר הפגיעות בגופו – נדחית על ידי. בתעודת חדר המיון נרשם במפורש כי בבדיקה גופנית של התובע נמצאה על גופו פגיעה יחידה בשוק וגם נאמר שבוצע ניקוי וחיטוי של פצע אחד בלבד ואין זכר לכל פגיעה נוספת. יתירה מזאת, בחקירתו אמר התובע כי הראה לחוקר (שחקר אותו 5 חודשים אחרי התאונה)  "סימנים כחולים באזור הירך העליון" (כפי שטען ב"כ התובע גם בסיכומי התגובה מטעמו) . ככל שהיו לתובע סימנים כחולים 5 חודשים לאחר פגיעתו – מן הסתם היה חייב להיות סימן ממשי וברור ביותר במועד התאונה, סימן שכאמור לא נמצא."

עבור לתוכן העמוד