חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

כיסוי המטען בברזנט הוא שימוש ברכב מנועי

השימוש שעשה הנפגע במשאית טרם נפילתו ממנה, נעשה במטרה לקדם את התכלית התחבורתית של המשאית

 

ע"א  6936/11 וע"א  7378/11 המגן חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד פלוני ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 17/3/2014

 

על ידי כב' השופטת: ע' ארבל ובהסכמת השופטים י' דנציגר ו א' שהם

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל אחד הערעורים או את שניהם על  פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע, כי האירוע במהלכו נפגע פלוני מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד וקבע את שיעור התגמולים המגיע לנפגע?

 

רקע: פלוני נפגע במסגרת עבודתו בשירותיה של המעסיקה ובחצרה, כאשר העמיס ה מכולת פסולת על גבי משאית. לאחר ההעמסה טיפס על סולם שהיה מחובר למכולה במטרה למתוח את הברזנט שכיסה אותה. בהגיעו לשלב האחרון בסולם ניתק השלב ממקומו והמערער נפל מן המכולה ארצה. כתוצאה מהנפילה הוא נפגע בשתי ידיו.

 

בית המשפט העליון דחה את הערעורים

 

מתוך פסק הדין:

 

"בבסיס בחינת הערעורים שלפנינו עומדת התשתית העובדתית שנקבעה בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי, המושתתת בין היתר על עדות המערער. הצדדים לא חולקים על המסכת העובדתית האמורה, שתוארה לעיל. טענות הצדדים עוסקות במסקנות המשפטיות באשר להגדרת האירוע ולדין החל עליו. כך, מנסות חברות הביטוח לשכנע מדוע אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ואילו המשיבות מנסות לשכנע מדוע האירוע אכן עונה להגדרת תאונת דרכים, כך שהאחריות לנזקים מוטלת על כתפי חברות הביטוח. מטענות הצדדים עולות מספר שאלות המצריכות בירור: האם הטיפוס על המכולה נכלל בהגדרת "כניסה לרכב"; האם עלייה על המכולה לשם כיסוייה נעשה ל"מטרות תחבורה"; האם נפילתו של המערער כתוצאה מהינתקות שלב בסולם המכולה ממקומו, נכנס בגדרי הסיכון התחבורתי ממנו נועד חוק הפלת"ד להגן.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

"תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד כך:

 

"תאונת דרכים – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;

 

כן נקבעה הגדרת משנה לדיבור "שימוש ברכב מנועי", כדלקמן:

 

"שימוש ברכב מנועי – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" (ההדגשות אינן במקור – ע.א);

           

הגדרה זו עוגנה בחוק בשנת 1990 (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990) (להלן: תיקון 8 לחוק)) אשר אימץ למעשה את המבחן התחבורתי והעדיפו על פני המבחן הייעודי שהיה מקובל קודם לתיקון (רע"א 8061/95 עוזרנ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 553 (1996) (להלן: פרשת עוזר)). הנה כי כן, ההגדרה העיקרית לתאונת דרכים מונה מספר תנאים מצטברים, והרלוונטיים לענייננו הם – כי התקיים שימוש ברכב מנועי; כי השימוש נעשה למטרות תחבורה; וכי הנזק נגרם עקב אותו שימוש. כמו כן, קובע הסעיף הגדרת משנה לשימוש ברכב מנועי, תוך הגדרת חלופות עליהן יחול החוק, וכאלו שיוצאות מגדריו. שימוש עליו יחול החוק יכונה להלן "שימוש מוכר".

 

השאלה הראשונה שעלינו לבחון, אם כן, היא האם נעשה במשאית שימוש מוכר. החלופה הרלוונטית לענייננו היא החלופה של "כניסה לרכב". כידוע, כניסה לרכב מתחילה ברגע שמתקיים מגע פיזי בין המשתמש לבין הרכב (ראו אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, עמ' 180-181 והפסיקה המוזכרת שם (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין)). בענייננו, אין חולק כי התקיים מגע פיזי בין הניזוק למכולה, ולטעמי בכך מתקיים השימוש המוכר של "כניסה לרכב". הרכב בו עסקינן הוא משאית להובלת מטען. במקרה דנן מדובר במטען מסוג פסולת. ניתן לומר כי כל ייעודה של המשאית ככלי תחבורה גלום במכולת הפסולת המונחת עלייה, ולפיכך מכולה זו, מרגע שחוברה למשאית, מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת חברות הביטוח לפיה המשאית והנגרר מהווים אך זירה להתרחשות התאונה משום שהתאונה יכולה הייתה להתרחש גם שעה שהמכולה הייתה מונחת על הארץ. יובהר, השאלה אם עלייה למכולה היא בבחינת כניסה למשאית אינה טכנית אלא מהותית, ולא יכול שתעשה בהתאם לאפשרות פיזית של ניתוק בין המכולה למשאית. אימוץ טענה זו יוביל לתוצאה אבסורדית לפיה גם נפילה מגלגל המשאית או מהנגרר (אשר גם לעמדת חברות הביטוח הוא חלק בלתי נפרד מהמשאית בהקשר זה), לא ייחשבו לתאונת דרכים ויוצאו מתחולת החוק. ברי אפוא כי בחינת השימוש של כניסה לרכב צריכה להיעשות בראי אופי הרכב ותכליותיו, וכשמדובר במשאית תובלה יש להעמיד במוקד הבחינה את החשיבות והחיוניות של המכולה למימוש תכליתה של המשאית (כך גם נקבע ביחס לנפילה מיצול שחובר למשאית, ראו רע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (26.9.2006) (להלן: פרשת אלטורי); ראו גם רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו (3.2.2005), והשוו גם לרע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2005) (להלן: פרשת אסם)). דומה כי בלי המכולה הייתה המשאית מאבדת את תכליתה. משכך, מצאתי כי עלייה על המכולה דינה כדין עלייה על המשאית עצמה, ולכן עליית המערער על המכולה מהווה שימוש מוכר מסוג "כניסה לרכב".

             

אמנם, ניתן לומר כי עלייה על המכולה לצורך מתיחת כיסוי הברזנט היא גם פעולת לוואי של חריג הטעינה והפריקה, באשר היא נועדה להביא את תהליך הטעינה לסיומו, ומשכך הינה חלק אינטגראלי ממנו (לעניין זה ראו רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381, 384-383 (1998); בג"ץ 7617/97 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלשעאר, פ"ד נה(1) 861 (1999)). ואולם, אף הנחה זו לא תביא לביטול הנפקות של ההכרה בפעולת המערער כ"כניסה לרכב". הלכה היא כי אין בהתקיימות החריג של "פריקה וטעינה" כדי לשמוט את הקרקע תחת השימוש המוכר המתקיים במקביל (ראו פרשת אסם; כן ראו ריבלין, עמ' 241-237). פרשת אסם נתנה מענה ברור לסוגיה שהייתה שנויה במחלוקת בבתי המשפט זמן רב והובילה לפסיקות שונות במקרים דומים (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 107-106 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)). על הלכה זו עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה שאין צורך להוסיף עוד בנושא. די להזכיר שבאותה פרשה נאמר כי "גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו... כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק".

 

אם כן, משנוכחתי כי בנסיבות העניין נעשתה פעולה עצמאית של כניסה למשאית, חלופה המצוינת במפורש בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי", מסקנתי היא כי תנאי זה של "שימוש ברכב מנועי" מתקיים בענייננו (פרשת אסם; ראו גם ריבלין, עמ' 184; אנגלרד, עמ' 146). למען הסר ספק ולמעלה מן הצורך, אבהיר כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה גם אם ניתן לסווג את פעולת המערער כשימוש מוכר נוסף מסוג "הינתקות או נפילה של חלק מן הרכב", אשר על פי הלכת ניר לי נסוג מפני חריג הטעינה והפריקה, אין הדבר גורע מקיומו של שימוש ה"כניסה" המתקיים בענייננו. ברי כי גם במצב זה מתקיימים הרציונאליים העומדים בבסיס הלכת אסם, לפיהם אין בקיומו של שימוש המוציא את המקרה מגדרי החוק, לגרוע משימוש המקיים את התנאים לתחולת החוק. מסקנה היא כי שימוש ה"כניסה" גובר גם על שימוש של "הינתקות או נפילה".

 

כידוע, לא כל כניסה לרכב עונה להגדרת "תאונת דרכים". הפסיקה הגדירה שימוש זה של "כניסה לרכב או ירידה ממנו" כשימוש לוואי תעבורתי, ונדרשת בחינה של מטרת השימוש בנסיבות העניין. במילים אחרות, בכדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, השאלה השנייה שדורשת מענה היא האם השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 829 (1997) (להלן: פרשת פדידה); פרשת עוזר, עמ' 541; ע"א 4469/95 דראושהנ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996); ע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי, פ"ד נז(5) 733, 747 (2003) (להלן: פרשת אליהו)). בענייננו, אין חולק כי מטרת העלייה למשאית הייתה מתיחת הברזנט שנועד לכסות את המכולה, לאחר העמסתה. המשיבות טוענות כי משנקבע שכיסוי המכולה הוא למעשה פעולת לוואי של פריקה וטעינה ומהווה חלק אינטגראלי ממנה, משמעות הדבר היא כי פעולה זו נעשתה "למטרות תחבורה". אכן, פעולות של פריקה וטעינה הוכרו בפסיקה כפעולות בעלות אופי תחבורתי עוד בטרם תיקון 8 לחוק, ואילו גם לאחר התיקון הכירו פסקי דין של בית משפט זה בפעולות אלו כפעולות בעלות מאפיינים תחבורתיים. כך, נקבע כי גם לאחר החרגת פעולות אלו מהגדרת השימוש המוכר, אין מניעה מלקבוע כי ביצוע פעולות אלו, לצד שימוש מוכר, עונה על ההגדרה של שימוש "למטרות תחבורה" (למעמדן של פריקה וטעינה עובר לתיקון ראו ע"א 498/80מדינת ישראלנ' קדר בע"מ, פ"ד לו(1) 492, 496 וההפניות שם (1982); למעמדן לאחר התיקון ראו פרשת אסם, עמ' 561; פרשת עוזר, עמ' 551; ע"א 7481/00 פטאפטה נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(3) 707, 720 (2002); וראו גם אנגלרד, עמ' 146; ריבלין, עמ' 158, 242-241).

 

ואולם, ובלי להידרש למעמדן של פעולות הפריקה וטעינה בהקשר זה, בהתבסס על עדותו של המערער ונסיבות האירוע, מסקנתי היא כי ממילא הוכחה התקיימות התנאי של "מטרה תחבורתית", היא נסיעה והובלת המטען. גם אם הדבר לא נאמר במפורש בעדותו של המערער, שכאמור היא התשתית העובדתית לענייננו, משתמע ממנה כי פעולת הכיסוי, אשר נעשתה לאחר סיום העמסת המכולה על המשאית על ידי המערער במסגרת עבודתו כנהג משאית, נועדה לשם הכנת המשאית לקראת נסיעה. מסקנה זו, העולה מעדותו של המערער, לא נתקפה בבית המשפט המחוזי, ואין מקום לתקיפתה כעת. פעולת כיסוי המטען קשורה בקשר הדוק לתהליך ההובלה שנועדה המשאית לבצע, שכן היא מבוצעת במטרה לשמור על שלמותו של המטען ולאפשר את הובלתו בבטחה. מדובר, אם כן, בפעולה עצמאית שעניינה בהגשמת ייעודה של המשאית (ראו והשוו רע"א 1300/00הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (22.8.2000); רע"א  7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג, פס' 6 (27.3.2008) (להלן: פרשת איזנברג); ע"א 9474/02 "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337, 352-351 (2004)). כניסה לרכב תובלה לשם כיסוי המטען היא אינהרנטית לפעולת הנסיעה ונועדה לקדם את תהליך ההובלה, וזאת בשונה, למשל, מטיפוס על סולם הרכב במטרה לתלות שלט פרסומת, או בכניסה לרכב במטרה לקחת דבר מה שנשכח בתוכו (השוו פרשת עוזר, עמ' 551; פרשת פדידה). ניתן לומר אפוא שפעולה זו מסמלת את סיום תהליך הטעינה ותחילת תהליך ההובלה (השוו פרשת אסם, עמ' 564; פרשת איזנברג, פס' 6; פרשת אליהו חברה לביטוח, עמ' 745; רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 505-504 (2002)). כך נאמר בנסיבות דומות בפרשה אחרת:

 

"המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה אשר תכליתה היא עשיית שימוש תחבורתי – הובלת מטען – בכלי הרכב, ואשר היא חיונית לצורך הגשמת תכלית זו... התאונה  במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל-כן יש לראותה כפעולה, "למטרות תחבורה" במובן האמור לעיל" (ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(5) 208, 222 (1997)).

 

על כן, מסקנתי היא כי השימוש שעשה המערער במשאית טרם נפילתו ממנה, נעשה במטרה לקדם את התכלית התחבורתית של המשאית, כך שמתקיים התנאי השני בדבר שימוש "למטרות תחבורה" (השוו לאמור בספרו של ריבלין, עמ' 186-184, ולהפניות שם; פרשת אלטורי).

 

1משנקבע כי במקרה דנן התקיים שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, נותר אפוא לבחון את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין השימוש שנעשה ברכב לבין הנזק שנגרם, היינו נפילתו של המערער מהמכולה. תנאי זה המתבטא בדיבור "עקב" שבהגדרת תאונת דרכים, מורכב משני רכיבים: קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי (ע"א 358/83שולמןנ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 862 (1988) (להלן: פרשת שולמן); ע"א 6000/93עיזבון המנוח פואז קואסמהנ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 667 (1996) (להלן: פרשת קואסמה)). אשר לרכיב הראשון, העובדתי, נקודת המוצא היא כי נזקו של המערער נגרם עקב נפילתו של המערער מהמכולה במהלך עלייתו עליה. לולא עלה המערער על המכולה, הוא בוודאי לא היה נופל ונפגע. די בכך כדי לקבוע כי בנסיבות האירוע מתקיים קשר סיבתי עובדתי כנדרש (פרשת קואסמה, עמ' 670).

 

כמו כן, מתקיים בענייננו רכיב הקשר הסיבתי המשפטי. המבחן שנקבע בפסיקה לקיומו של קשר סיבתי משפטי בכל הנוגע לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. למעשה, לפי מבחן הסיכון, רכיב זה מתקיים אם הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד ואשר בגינו ביקש להטיל אחריות. לאחר תיקון 8 לחוק, אשר אימץ, כאמור, את המבחן התחבורתי כמבחן תכליתי המנחה את מכלול הוראות חוק הפלת"ד, לא יכול להיות ספק כי הסיכון מפניו נועד החוק להגן הוא סיכון תחבורתי. לאור מבחן השכל הישר, קשר סיבתי משפטי לא יתקיים מקום בו הקשר בין השימוש ברכב לסיכון שהתממש הוא מקרי בלבד, כך שהשימוש התחבורתי שנעשה ברכב לא תרם תרומה רלוונטית וממשית להתרחשות הנזק, אלא שהרכב היווה אך זירה להתרחשות התאונה (פרשת שולמן, עמ' 871-864; פרשת קואסמה, עמ' 669-668; דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 160 (2003); ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 876-875 (1999)). בבחינת נסיבות האירוע שלפנינו, ובהתחשב בקביעות באשר לתנאים הקודמים שנדונו, מצאתי כי נפילתו של המערער מן המכולה נופלת לגדרי הסיכון התחבורתי שנוצר אגב עליית המערער למשאית. שהרי, כבר קבעתי כי אין לומר שהמשאית היא "זירה בלבד" להתרחשות התאונה. אין להפריד, לעניין האירוע הנדון, בין המכולה ליתר חלקי המשאית, וברור שהקשר בין עליית המערער למשאית לבין נפילתו ממנה בשל הינתקות חלק מהרכב, אינו מקרי. נפילת המערער מהמשאית היא בוודאי אחד מהסיכונים המרכזיים הגלומים בפעולה של כניסה לרכב, סיכון שמאפייניו טמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו ואינהרנטיים לשימוש בו. כל אלו מקיימים את  הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש.

 

בכך הושלמה בחינת האירוע, והמסקנה היא כי נפילת המערער במקרה דנן היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, הוא כניסה לרכב, למטרות תחבורה. על כן, האחריות לנזקיו של המערער והחובה לפצותו, מוטלות על חברות הביטוח. אם תשמע דעתי, ערעורן על פסק הדין החלקי ידחה. יצוין כי בהינתן מסקנה זו איני נדרשת לבקשת המערער להוספת אסמכתא.

 

פסק הדין הכספי

 

הלכה היא כי התערבותה של ערכאת ערעור בגובה הפיצוי שנקבע היא מצומצמת, ותיעשה רק אם נמצאה טעות בולטת בפיצוי שנפסק (ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פס' 9-8 (12.10.2010)). בראי הלכה זו, ולאחר בחינת טענות הצדדים שהועלו בפנינו בכתב ובעל-פה, מצאתי כי לא הייתה בפיהם טענה המצדיקה התערבות בפסק הדין הכספי של בית המשפט המחוזי. משהגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בנסיבות העניין בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, אשר ככלל מידת ההתערבות בהם במסגרת ערעור היא מצומצמת, מצאתי כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט, וכי לא נפלה בפסק הדין כל טעות שבדין. משכך מתקיימים התנאים לדחיית הערעור מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך אימוץ ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מנימוקיו. "

 

             

 

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.

עבור לתוכן העמוד