חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריות המבטח כלפי בעל רישיון זר

נהג הרוכש ביטוח מאמין כי הוא מקבל כיסוי מלא לכל נזק שייגרם בתאונת דרכים ואינו מעלה על דעתו, כי הכיסוי הוא חלקי

 

  

עא (ת"א) 21495-10-13‏ ‏ סולואגה אנדרס פליפה נ' דוד אהרן שטינברגר ואח'

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 14/12/2014

 

על ידי כב' השופטים: חגי ברנר ובהסכמת השופטים  ישעיהו שנלר, ס"נ-אב"ד, וד"ר קובי ורדי-ס"נ,

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום  שדחה את תביעת המערער 1 נגד הפול ונגד קרנית?

 

רקע: בעת קרות התאונה המערער נהג עם רישיון קולומביאני תקף, ורישיון בינלאומי תקף, אך מבלי שהיה בידו רישיון נהיגה ישראלי תקף לפי הוראות פקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן בהתאמה: "פקודת התעבורה" ו"תקנות התעבורה

 

בית המשפט קיבל את הערעור לגבי הכיסוי הביטוחי של הפול והחזיר את התיק לשלום לדיון בהקף הנזק.

 

מתוך פסק הדין:

 

" לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת חומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לפול, וכי יש לקבוע שהפול מנוע מלכפור בכיסוי הביטוחי שיש למערער בגין התאונה, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

 

יצויין כי פסק דיננו מתייחס למערער בלבד, ולא למערערים 2 ו-3, שכן עיון בערעור מגלה כי הטענות הנטענות הן של המערער בלבד, למרות שבהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון נרשמו גם שמותיהם של המערערים 2 ו- 3.

 

אין מחלוקת כי המערער נהג ללא רישיון נהיגה ישראלי תקף לפי הוראות פקודת התעבורה ותקנותיה.

 

 התקנה הרלוונטית לעניין זה היא תקנה 567 לתקנות התעבורה, הקובעת כי בעל רישיון זר יוכל לנהוג בישראל בתנאים המנויים בתקנה, שעיקרם הגבלת תקופת הנהיגה בישראל עם רישיון נהיגה זר. בתקופה הרלוונטית לתאונה נוסח התקנה היה כדלקמן:

 

"מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה:

 

(1)    תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190.

 

(2)    אם הוא נוהג רכב כאמור:

 

(א)     בתקנות 176 עד 181 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר.

 

(ב)      בתקנות 182 עד 185 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר."

 

לעניין נהיגת המערער על אופנוע – רלוונטית תקנה 567(2)(א) ולפיה נדרש, כאמור, כי שהותו של המערער בישראל, מיום כניסתו האחרונה, לא עלתה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר. אין חולק כי המערער, ששהה בישראל ברציפות משנת 1997 ועד למועד התאונה בשנת 2005, לא עומד בתנאי התקנה, ועל כן לא היה רשאי לפי התקנה לנהוג בישראל תוך הסתמכות על רישיון נהיגה זר.

 

סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימה של מקרים שבהם לא יהיה זכאי נפגע לפיצויים לפי החוק. מטרתה העיקרית של ההוראה האמורה היא להרתיע נהגים מפני התנהגות פגומה, על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים. יחד עם זאת, למרות שלילת הזכאות לפי החוק, עדיין יתכן ותעמוד לנפגע זכות תביעה לפי דיני הנזיקין הרגילים (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: "אנגלרד"), בעמ' 261). 

 

בין המקרים שבהם לא יהיה זכאי נפגע לפיצויים לפי החוק, נכלל ענינו של "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ה-1967" (סעיף 7(3) לחוק).

 

המונח "רישיון לנהוג בו" נבחן בעניין לביא, לפי הוראות פקודת התעבורה והוראות תקנות התעבורה. נקבע כי נהג שנהג בהסתמך על רישיון נהיגה זר, שלא בהתאם להוראות תקנות התעבורה, נחשב כמי שנהג ללא רישיון ברכב, לפי סעיף 7(3) לחוק, הגם שרישיון הנהיגה הזר שלו היה בתוקף.  נקבע כי הדיבור "רישיון נהיגה" שבסעיף 7(3) יפורש ככזה המתכוון לרישיון נהיגה שהוצא על פי פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו לפיה.

 

...

 

על יסוד האמור נקבע כי נהג שנהג בהגה רגיל, למרות שבתנאי הרשיון שלו הייתה מצויה הגבלה לנהוג ברכב עם הגה כוח, בשל מחלת שרירים ממנה סבל, זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. כך גם הוכרה זכאותו לפיצויים של נהג ברכב מסוג אוטובוס זעיר אשר הסיע ברכב שני נוסעים נוספים מעבר למותר. כמו כן בפסקי דין אחרים שניתנו לאחר פסק הדין בעניין קרנית נקבע כי לא ישללו הפיצויים מנהג חדש אשר נהג ברכב ללא מלווה, בניגוד לתנאי הרישיון, שכן הוא מחזיק ברישיון המתאים לסוג הרכב שבו נהג (ע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח (מאגר נבו, 17.6.2004); עוד נקבע כי סעיף 7(3) לא יחול גם על מי שנהג ברכב ידני על אף שרשיונו הוגבל לנהיגה ברכב אוטומטי בלבד (ע"א 5308/09 הפניקס הישראלי – חברה לביטוח נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (מאגר נבו, 19.12.2010).

 

יחד עם זאת, הלכת קרנית אינה מתייחסת  למצב שלפנינו, בו עסקינן בנהיגה על יסוד רשיון נהיגה זר, שכמוה כנהיגה ללא רשיון כלל. לפיכך, יש לדחות את טענת קרנית בערעור שלפנינו, כאילו הלכת קרנית שינתה את ההלכה שנקבעה בפרשת לביא בקשר לנהיגה עם רשיון נהיגה זר.

 

ואכן, בפסק הדין בעניין קרנית התייחס כב' השופט אור לפסק דינו בעניין לביא וציין:

 

"אך יש להדגיש, שבמקרה שנדון בע"א 5631/94, לא היה בידי המערערת רשיון ישראלי תקף לפי פקודת התעבורה, ומעולם לא היה בידה רשיון כזה. לעומת זאת, במקרים שלפנינו, החזיקו הנהגים רשיון שניתן להם "על פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה" באותו רכב בו נהגו בעת התאונה." (פסקה 24 לפסק הדין).

 

בפסקי דין שונים ניסו בתי המשפט בערכאות הנמוכות לאבחן את פסק הדין בעניין לביא או לפרשו מחדש, בהתאם לתכליות הסוציאליות שביסוד חוק הפיצויים וברוח פסק הדין בעניין קרנית.

 

כך, בע"א (מחוזי, ב"ש) 1012/04 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צישיבילי, פ"ד תשס"ד(1) 577 (2004), התייחס כב' השופט הנדל לכך שביסוד חוק הפיצויים עומדות מטרות שונות: "סוציאלית מזה והרתעתית מזה. משקלה של המטרה הראשונה גדול משל השניה, אך יש וידיה של השנייה על העליונה" (בעמ' 585). כב' השופט הנדל החליט כי יש להעדיף את השיקול הסוציאלי ולפצות את הנהג בפיצויים לפי החוק, גם אם במועד התאונה לא עמד בדרישות תקנה 567. זאת על יסוד ההבחנה שבין מצב של העדר רישיון נהיגה בכלל לבין מצב של חסר יחסי או פורמאלי. כב' השופט הנדל קבע כי "בשני המצבים אין בידי הנהג רישיון נהיגה, אך אין זה צודק שחסר פורמאלי בבסיסו יביא לשלילת הזכאות לפיצויים על פי החוק. אי צדק נוסף יוותר מיישום הכלל האמור באופן שמפלה בין נהג ישראלי לנהג זר" (בעמ' 587).

 

עוד הוסיף כב' השופט הנדל: "התוצאה המשפטית האמורה ראוייה וצודקת. אף זה שיקול בבוא שופט לפרש חוק" (שם, בעמ' 588).

 

לפיכך קבע כי "אין באי-עמידה בתנאי תקנה 567 בכדי להביא באופן אוטומטי לשלילת הזכאות לפיצויים לפי החוק. כאמור, אין להסתפק באי-עמידה בתנאים, אלא יש לבדוק אם מדובר בחסר פורמאלי בלבד. באפשרות של פיצוי בכגון דא מחייבת בדיקה קונקרטית של המקרה על-פי נסיבותיו" (שם, בעמ' 589).

 

 ראו גם בר"ע 1003/06 (מחוזי חיפה) אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (מאגר נבו, 20.5.2007).

 

גם אנגלרד ציין בספרו, כי בתי המשפט בערכאות הנמוכות ניסו בדרך של פרשנות ליברלית להימנע מלהחיל את התוצאה הקשה של שלילת פיצויים מנהגים זרים:

 

"התחושה הבלתי נוחה מן התוצאה הקשה מורגשת גם בפסיקתם של בתי המשפט. ניתן להבחין במספר טכניקות שתכליתן למנוע את שלילת הזכאות. דרך אחת היא מתן פירוש ליברלי מאד לתקנות התעבורה, פירוש המאפשר את המסקנה כי בידי הנוהג היה רישיון נהיגה ישראלי. דרך אחרת, אשר בעינינו יכולה להיות גם היא יעילה למניעת התוצאה הקשה של שלילת זכאות, היא דרישת המודעות ... קבלת רעיון זה באופן כללי היתה מביאה לידי כך שאי-מודעותו של עולה חדש לפקיעת התוקף של הרשיון הבינלאומי או הלאומי הייתה מונעת את תחולתו של סעיף 7(3) לחוק ... דרך נוספת לריכוך ההוראה הנזכרת נמצאת בהבחנה בין היעדר רשיון בשל עניין טכני לבין היעדרו בשל פגם מהותי. יצוין כי מבחן המהותיות הוא חשוב ביותר במסגרת ההבחנה הנוספת, בה נדון בסמוך, בין הפרת רשיון לבין היעדרו, הבחנה שגם היא משמשת אמצעי לצמצום תחולתו של סעיף 7(3) לחוק. לבסוף נעיר כי ניתן למצוא בפסיקה רמזים להסתייגויות מן ההלכה שנפסקה בפרשת לביא" (שם, עמ' 282-281). 

 

לכאורה, בהתאם לביקורת שנשמעה על פסק הדין בעניין לביא, וכן לפי גישת בית המשפט העליון שהוצגה בפסק הדין בעניין קרנית, ורוח פסיקת בתי המשפט בערכאות הנמוכות, יש משקל לטענה לפיה לא יהיה זה ראוי להחיל את סעיף 7(3) במקרה של המערער. זאת מאחר שהמערער לא היה מודע לחובה להמיר את רשיונו הזר לרישיון נהיגה ישראלי תקף; וכן הגם שלמערער לא היה רישיון נהיגה ישראלי, הוא נהג לפי רישיון נהיגה זר תקף לסוג הרכב שבו נהג, כך שהיה בעל כושר נהיגה ולא ניתן לומר שיצר סיכון תעבורתי שיש להעניש בגינו.

 

ברם, דומה כי הגולל על טענה זו נסתם לעת עתה בפסק דין שניתן ברע"א 4874/04 יצחק רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מאגר נבו, 8.2.2007) (להלן: "פס"ד רביבו"), שם נשלל פיצוי מנהג שהשתמש ברשיון נהיגה זר, וזאת תוך הסתמכות על הלכת לביא, ומכאן שזו עודנה שרירה וקיימת. יתר על כן, גם כב' השופט רובינשטיין, שהתלבט בדעת יחד בסוגייה זו, הגיע לבסוף לכלל מסקנה כי ההלכה בעניין לביא נותרה על כנה, גם לאחר פסק הדין בעניין קרנית:

 

"התלבטתי בתיק זה נוכח המדיניות השיפוטית הנוטה לנהוג זהירות וריסון בהפקעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת על פי פסיקה בהקשרים שונים, מטעמי התכלית החברתית הנודעת של החוק. שאלתי עצמי האם יש מקום לשוב ולהרהר בהלכת ע"א 5631/94 לביא נ' סהר, פ"ד מט(5) 821, שייחדה את ה"רישיון" הנזכר בסעיף 7(3) לחוק לרישיון נהיגה שהוצא על פי פקודת התעבורה (נוסח חדש) ותקנותיה (השופט – כתארו אז – אור בעמ' 830). האם במהות היה המשיב כשיר נהיגה נוכח הרישיון בקליפורניה, מקום מתוקן, שהיה ברשותו – ודבר זה ראוי להביאו בחשבון? האם היה מקום לצרף לכך את העובדה שלימים ניתן למבקש 1 רישיון בישראל בלא מבחן? אכן, על פי תקנה 567 לתקנות התעבורה אין לראות את הרישיון הזר כרישיון תקף בארץ, והדבר גם לא נטען; ואולם, כך הירהרתי, שמא על פי תכלית סעיף 7(3), שהיא להבטיח את בטיחות הנוסעים בכביש על-ידי הרתעה בדמות מניעתו של הכיסוי הפיצויי ממי שנעדר רישיון, אין כאן "נסיבות מקלות אזרחיות" העשויות להטות את הכף בהתדיינות אזרחית? שמא אין לומר שהמשיב היה נטול רישיון מעבר לכשל טכני, כמות שכתב בית משפט השלום? בכך התלבטתי, בדומה לשופט טירקל בפרשת לביא (עמ' 832-831), אף שלבסוף צירף דעתו לדעת השופט אור. ואולם, לאחר העיון באתי לכלל מסקנה שאין ללכת בדרך זו. גישתו של המחוקק באשר לאי תקפותו של רישיון נהיגה זר אינה גחמה; היא באה להבטיח, בראש וראשונה, את שלום הציבור שבכבישים, שלום עוברי דרכים. הכרח איפוא לעבור את מסננת הרישוי הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי בישראל ישורת כהלכתו. בקרת רישיון הנהיגה על-ידי מערכת הרישוי היא בקרה ברף מינימלי – אך אין לרדת מתחת לרף זה, בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד',טו). את המסננת לבחינת מעמדו של רישיון זר צריכה לספק מערכת הרישוי, ואין הדבר יכול להיות תלוי ברצונותיו של כל איש ואיש. אמנם, ישנם רישיונות נהיגה המוכרים במדינות זרות, וכן ישנם רשיונות בינלאומיים המבוססים על רישיון מקומי תקף, אך לא זה הוא שאירע כאן" (פסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).

 

ראה גם ריבלין עמ' 520-519.

 

לאור פסק הדין בעניין לביא והקביעות בפסק דין רביבו, נראה שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא בעניין תחולתו של ס' 7(3) לחוק הפיצויים על מי שנהג בהסתמך על רשיון נהיגה זר וללא רשיון ישראלי.

 

מכאן לטענות החלופיות שהעלה המערער נגד הפול – הן הטענות כי הפול מנוע מלהסתמך על כך שלמערער לא היה רישיון ישראלי תקף, לאחר שלא יידע אותו בדבר הבעייתיות שבנהיגה עם רישיון זר, וכן הטענה כי הפול, באמצעות סוכן הביטוח שהיה שלוח שלו, התרשל כלפיו בעניין זה. "

 

 

"יתר על כן, הטלתה של חובת יידוע על חברת הביטוח, שאין בה כדי להטיל עליה חובה לבצע בדיקות אקטיביות, היא הוגנת בשים לב ליחסי הכוחות הבלתי שווים שבין חברת ביטוח וסוכניה, בעלי הידע המקצועי והמומחיות בתחום, לבין נהגים זרים, שאינם דוברי עברית על בוריה ובודאי שאינם מתמצאים ברזי פקודת התעבורה והתקנות. היא גם הוגנת בהתחשב בתוצאות הכלכליות הקשות הצפויות לנהגים אלה שנהגו בלי להסדיר את הרישיון הזר שלהם, אשר עלולות להיות הרות אסון מבחינתם, למול העלויות השוליות הכרוכות במסירת המידע הדרוש, למשל, באמצעות הוספת הערה כאמור בפוליסה והחתמת המבוטח לצדה (להרחבה על שיקולים אלה ראו: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (כרך ראשון, תשס"ה-2005) 253-250). משיקולים אלה גם לא מצאתי להחיל בנסיבות המקרה את "חזקת ידיעת הדין", ככזו שפוטרת את חברת הביטוח וסוכנות הביטוח מלהביא לידיעת המערער כי נהיגתו בישראל, בהסתמך על רישיון נהיגה זר, מותנית בתנאים, שאם לא יתקיימו, אין לפוליסה כל תוקף. כאמור, מדובר בנהג, עובד זר, שיכול היה לסמוך בתום לב על מקצועיותו ומומחיותו של סוכן הביטוח, כשלוחה של חברת הביטוח, ויכול היה להניח הנחה סבירה, בנסיבות המקרה, כי הפוליסה שהוצאה לו כנהג זר הייתה תקפה.

 

בעניין ההמנעות מהחלת החזקה בדבר ידיעת הדין בעניינים מורכבים, ראה דברי כב' השופט בן יאיר, שנאמרו בהקשר אחר, בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה, פ"ד מו(2) 727 (1992):

 

"ובאשר לדרישות הדין, כבר נאמר למעלה מכאן, שמדובר בתחום הסבוך של דיני התכנון והבנייה לפרטיהם, ועל-כן אין להחיל על המערערת את חזקת ידיעת הדין. "  (בעמ' 749).

 

ודוק, כבר נקבע כי במערכת הכללים המיוחדים החלה על חוזה ביטוח חובה, כבענייננו, חלות על המבטח, ביתר שאת, חובות מיוחדות כלפי המבוטח, ובכלל זה חובות אמון, תום לב, גילוי, והבלטה מיוחדת של הגבלות על הכיסוי הביטוחי שרכש. ראה ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש (מאגר נבו, 25.6.2007) שם נקבע:

 

"חשיפתו של נהג רכב לאפשרות כי הוא יניח בתום לב שיש לו כיסוי ביטוחי מלא לפגיעה בתאונה, וימצא עצמו לאחר תאונה במצב שבו הביטוח אינו מכסה את הפגיעה, בעוד ציפייתו הטבעית לקיומו של כיסוי ביטוחי תתבדה, עלולה להיות הרת-אסון עבורו. הדבר עלול להותירו בלא פיצוי כלל – בין מהמבטח ובין מקרנית" (פסקאות 49-48 לפסק הדין).

 

ועוד ראה ע"א 420/83 חליל אבו סקייק אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(2) 627 (1990) – שם ערך בית המשפט הבחנה בין הגבלות בפוליסה שאינן בשליטת בעל הפוליסה ("הקטגוריה השנייה" – כפי שכונתה על ידי בית המשפט העליון שם) לבין הגבלות המצויות בשליטת בעל הפוליסה ("הקטגוריה הראשונה"). באשר לאלה האחרונות – ציין בית המשפט העליון:

 

"בטרם אסיים ברצוני לציין, כי מצב הדברים הקיים אינו מניח את הדעת. נהג הרוכש פוליסה סבור, לתומו, כי הוא מקבל כיסוי מלא לכל נזק שייגרם בתאונת דרכים. הנהג אינו מעלה על דעתו, כי הכיסוי שבידו הוא חלקי בלבד. בפרשה שלפנינו העיד המערער כך: "הסוכן לא אמר לי שום דבר בקשר לכך שיש דברים שהביטוח לא תופס" (עמ' 6). אני מניח, שרבים מהנהגים בישראל מצויים במצב דומה. בפרשה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה, כי ההתנאה נופלת לקטיגוריה (השנייה) של מקרים שאינם בשליטת בעל הפוליסה, ועל-כן ההתנאה אינה תופסת. אך נותרה הקטגוריה הראשונה של מקרים, בהם ההתנאה מצויה בשליטתם של בעלי הפוליסה, ועל-כן היא תופסת. אך רבים מהם אינם מודעים כלל לקיומה של ההגבלה, וממילא אין הם נוקטים את האמצעים הדרושים כדי למנוע תחולתה של ההתנאה. משמתרחשת תאונת דרכים, מתברר להם לתדהמתם, כי אין חוזה הביטוח מכסה את הנזק, וכי "נסתחפה שדהו, ואין לו ממי לתבוע פיצויים על-פי החוק" (כדברי השופט י' כהן בע"א 595/80 [8], בעמ' 466) ובנוסף לכך, עם ביצוע התאונה הם גם ביצעו עבירה פלילית. נראה לי כי יש למנוע מצב דברים קשה זה בקטגוריה זו של המקרים. לשם כך יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא להטיל על חברת הביטוח את החובה שתעמיד את המבוטח על כך, שאין בידו כיסוי "מלא". לכאורה, נראה כי דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייבת זאת" (ההדגשה אינה במקור- ח.ב., עמ' 650-649). ""

 

עבור לתוכן העמוד