פסיקה: אחריות בעל רכב ומבטחו בגין פגיעה באופניים

תאמ (ב"ש) 2684-02-15 דן שלמה זית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בבאר שבע

פסק הדין ניתן ביום: 2/1/2016

ע"י כב' הרשמת הבכירה: ליאורה וינשטיין

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של אדם שרכב עם קבוצת רוכבים לחייב את בעל הרכב שפגע באופניו ואת וחברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי לפצות אותו בסכום של 34,500 ₪ בגין פגיעת כלי הרכב באופניו.

בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע 50% שיעור רשלנות תורמת של בעל האופנים וחיוב בפיצוי לפי ערך השוק של האופניים, כך שלזכות התובע נפסק סכום של 7,250 ₪.

מתוך פסק הדין:

"מכל העדויות עולה כי התובע לא שמר מרחק מספיק מהרכב הנתבע. ככלל, קיימים שני מועדים בהם נבחן מרחק זה – המועד בו נעו שני כלי הרכב בזה אחר זה לפי תומם כאשר באותו מועד מתחיל הארוע התאונתי ע"י עצירת פתאום של הרכב שמלפנים - והמועד בו  הסתיים הארוע בהתנגשות. הלא התאונה אינה ארוע מבויים שבו מתכווננים כלי הרכב במרחק מסויים זה מזה ואז ניתן האות להתחיל. אם במועד בו פנה הנתבע שמאלה מבלי לאותת (דבר שאינו מוכחש) היה רכבו של התובע במרחק של 30 מ' ממנו, לא מונים יותר את ה"תחנות" שחלפו מאז אותו רגע ועד רגע המפגש. וברגע המפגע המרחק הוא 0. על כן יש להניח כי המרחק ברגע הפניה היה 10 מ', לאור מה שהודיע התובע בהודעתו למשטרה ובכתב התביעה. אולם בין אם נהג 30 מ' אחריו ובין אם 10 – עדיין מדובר (לפי עדותו של התובע, הוא עצמו) במרחק קטן מדי מכדי למנוע תאונה.

מצופה מנהג אופניים מנוסה ובקיא כפי שמציג עצמו התובע לדעת כי עליו – בכל עת – לנסוע במרחק הבלימה המינימלי מאחורי כלי הרכב שלפניו, במיוחד אם הוא רוכב על אופניים שגלגליהם דקיקים והוא זקוק לכל מטר העומד בפניו על מנת לבלום בביטחה. אף פעם לא יכול רוכב האופניים (או כל כלי רכב לעניין זה) לדעת מה יגרום לנהג שלפניו לעצור או לבצע תפנית. יכול דבר זה להיות משהו חוקי לחלוטין כגון עצירה במעבר חציה או דבר בלתי חוקי כגון פניה לשמאל מבלי לאותת.

...

למרות שהאחריות לתאונה רובצת לרגלי התובע, תרתי משמע, בכל זאת מצאתי לנכון להעביר חלק רב ממנה לפתחי הנתבע אשר העיד כי  - לא רק שלא אותת  - אלא שטרם ביצוע הפניה שמאלה לא טרח להסתכל במראה האחורית ולוודא כי האופניים, שעל קיומם ידע מאותה עקיפה,  נמצאים במרחק סביר ממנו, ואף לא בצידו השמאלי. 

שמירת המרחק נועדה למנוע התנגשות בקרות מקרה פתאומי ברכב שמלפנים. אולם העובדה כי הארוע הפתאומי שגרם לתאונה היה בלתי חוקי ובלתי זהיר  - ולא הכרח בל יגונה - יש לה משמעות בעיני. אין העובדה כי על הרוכב מאחור לנקוט באמצעי מניעה פוטרת את הנהג הנוסע מלפנים מנהיגה זהירה ובטוחה.

קיים קשר סבתי בין העובדה כי הנתבע לא אותת ולא הסתכל במראה האחורית שלו -לוודא כי התובע לא נמצא קרוב מדי אליו או אפילו בצידו השמאלי  - ובין התאונה, אף אם רכיבתו הבלתי זהירה של התובע קטעה את הרצף במידת רבה.

אשר על כן אני מחלקת את הנזק בין התובע והנתבע בחלקים שווים.

באשר לשווי הנזק: קבלתי את טענת התובע לגבי הפריטים הנלווים ושווים (2,600 ₪ בסך הכל), אך בהעדר קבלות לגבי רכישתם ובהתחשב בעובדה כי מדובר בפריטים ישנים  - הנני מעמידה את השווי על סך של 2,000 ₪ בלבד. באשר לשווי האופניים, גם המומחה מטעם התובע הסכים כי שווי האופניים כיום, לו היו נמכרות כיד שניה, היה 50% משווין המקורי. שני המומחים, לא רק המהנדס מטעם הנתבע, הסתמכו על מומחים אחרים (ראה ההפניה של המומחה מטעם התובע למכתבו של עופר ורד). המחלוקת בין המומחים  - אליהם הפנו המומחים -  לגבי השווי המקורי של האופניים נעה בין 31,000 ₪ ו- 19,000 ₪.

היות ואין בידי דרך לקבוע מי מהם צודק אני קובעת כי המחיר המקורי של האופניים הוא בין שני המספרים, דהיינו - 25,000 ₪ ואם נעמיד סכום זה על מחצית משוויו עקב בלאי שמוסכם על שני הצדדים  - הרי שמדובר בסכום כולל של 12,500 ₪.

אם כן שווי הנזק כולו עומד על סך 14,500.

היות וקבעתי כי הצדדים נושאים באחריות שווה לנזק הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסך 7,250 ₪ בצירוף מחצית הוצאות התביעה כך שבנוסף לסכום האמור לעיל ישלמו לתובע 431 ₪ בגין אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 1273 ₪ כולל מע"מ."