הקוד הסודי בצמוד למפתח היה מחוץ לרכב

תאמ (קריות) 38157-09-12‏ ‏ אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' מיכאל מוריס קזאן

בית המשפט: השלום בקריות

פסק הדין ניתן ביום: 18/5/2014

על ידי כב' השופטת: עפרה אטיאס

עניינו של פסק הדין: האם יש בהותרת מספר הקוד הסודי בצמוד למפתח הרכב, כדי לשלול את זכותם של הנתבעים לכיסוי ביטוחי גניבה, כיסוי שהתחייבה התובעת להעניק להם במסגרת הסכם השכירות?

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

" במישור העובדתי, אין מחלוקת כי עובר לאירוע הגניבה, נפרץ ביתו של הנתבע 1, וכי המפתחות של הרכב שהיו צמודים לקוד הסודי, נעלמו. מכאן, שמסתברת יותר האפשרות שגניבת הרכב התרחשה באמצעות שימוש במפתחות הרכב והקוד הסודי, ולא בדרך אחרת מסובכת יותר.

אין מחלוקת כי קוד ההתנעה היה מוצמד למפתח הרכב, ומהימנים עליי דברי הנתבע 1 כי אכן כך קיבל מלכתחילה את מפתחות הרכב מאת התובעת. יחד עם זאת, מסתברת בעיניי יותר עמדת התובעת כי בעת קבלת הרכב, קיבל הנתבע 1 הוראות מפורשות שלא להותיר את מפתח הרכב בצמוד לקוד הסודי, בדמות כרטיס, כדוגמת ת/4, שבו נרשם: "לקוח יקר. אנא הקפד לשמור הקוד הסודי בנפרד ממפתחות הרכב", וכן כי בכל רכב קיימת מדבקה, כדוגמת ת/5, בה נרשם: "חל איסור על השארת מפתחות וקוד סודי ברכב. אין כיסוי ביטוחי לחפצים אישיים ולפגיעה במרכב התחתון".

אמנם, התובעת לא הביאה לעדות את הנציג מטעמה שמסר לנתבע 1 את הרכב נשוא התביעה. ואולם, הוצגה בפניי עדותה של הגב' ענבל ששון שהציגה את הנוהל הרגיל בעניין זה, נוהל שקיבל חיזוק בגרסתו של הנתבע 1 אשר אישר שקיבל, מלבד מפתחות הרכב עם הפלסטיק שבתוכו מוטמע הקוד הסודי, גם פתק, דבר שיש בו חיזוק למסקנה שגם בענייננו נמסר כרטיס, כדוגמת ת/4, שבו נדרש השוכר להקפיד לשמור את הקוד הסודי במנותק ממפתחות הרכב. ואפנה, בעניין זה, לעדותו של הנתבע 1: "אני לא זוכר אם קבלתי פתק כדוגמת ת/4 או ת/5. יש מצב שכן קיבלתי כזה פתק. אני לא זוכר" (פרו', עמ' 10, ש' 20); וכן: "לשאלתך אני זוכר שקיבלתי את הכרטיס אך אני לא זוכר אם זה הכרטיס שנמצא אצל בית המשפט. לא זוכר מה היה כתוב על הכרטיס. זכור לי משהו מאוד מעורפל. אני זוכר שזה היה חתיכת נייר אבל אני לא זוכר זאת במאה אחוז. את הפתק זרקתי" (פרו', עמ' 11, ש' 18-16).

משהנתבע 1 אינו זוכר מה היה תוכנו של הפתק, ומשאינו טוען כי תוכנו שונה מהנטען על ידי התובעת בעניין הנוהל הרגיל לעניין צירוף כרטיס המזהיר מפני הותרת הקוד הסודי בצמוד למפתח, הרי שיש בעדותו חיזוק לגרסת התובעת, לפיה גם בענייננו נמסר כרטיס המתרה בשוכר שלא להותיר את הקוד הסודי בצמוד למפתח.

ואולם, גם אם אצא מנקודת מוצא, לפיה קיבל התובע הוראות מפורשות, בפתק או בכרטיס נפרד, שלא להותיר את הקוד הסודי בצמוד למפתחות הרכב, סבורני כי אין בכך כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי שהתחייבה התובעת להעניק בגין גניבה.

סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, מורה כי: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".

כפי שמציין ירון אליאס בספרו, דיני ביטוח כרך א' 663 (מהדורה שנייה, דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, התשס"ט-2009) (להלן: "אליאס בספרו"):

"מטרתו של סעיף 3 לחוק, כפי שהיא משתקפת מתוכנו, מכותרתו ומדברי ההסבר להצעת החוק, הינה להגן על המבוטח מפני הגבלות נסתרות על חבות המבטח. מטרה זו משתלבת בתכלית הכללית של החוק שמטרתו להגן על אינטרס המבוטח. אכן סעיף 3 לחוק: "אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח יידע את הסייגים לחבות". נטל זה יהיה כבד מהרגיל כאשר מדובר בתנאים המגבילים את תקפות הביטוח. בית המשפט פסק כי סעיף 3 לחוק חל ביתר שאת כאשר התניה המגבילה נוגעת לעצם תחולת הפוליסה. ויודגש, הוראת סעיף 3 לחוק היא קוגנטית ומכאן שאין היא ניתנת להתניה נוגדת."

הוראתו הקוגנטית של סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח נותנת למבטח את הברירה לפרט את התנאים או הסייגים לחבותו בסמוך לנושא שהם נוגעים בו או בהבלטה מיוחדת וכל זאת מתוך מטרה למנוע הבלעה של סייג לחבות המבטח. ודוק: מיקום הסייג בסמוך לנושא שהוא נוגע לו, מהווה תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק. כפי שציין אליאס בספרו בעמ' 664-665 לאור ההלכה שנקבעה מפי הנשיא שמגר (בדימוס) בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 765 (1995):

"ברוח זו פסק הנשיא כי המבטח לא יוכל לטעון לקיום דרישותיה של הוראת סעיף 3 לחוק, כאשר הסייג המופיע בסמוך לנושא שהוא נוגע לו, מובלע בין מגוון תנאים בצורה שאינה מאפשרת את זיהויו. אכן, המבחן לעמידה בדרישת סעיף 3 הוא מבחן התוצאה ולא מבחן הדרך. השאלה הרלבנטית היא, האם אדם סביר המעיין במסמך יוכל ללמוד על נקלה על קיומו של התנאי או של החריג לחבות" (אליאס בספרו, בעמ' 665-664).

בענייננו, נכונה אני להסכים כי בתניה המופיעה בפרק התנאים הכלליים להסכם, לפיה "השוכר או מי מטעמו אחראים לנזקים ואו לגניבת הרכב במידה והושאר קוד סודי ברכב או מפתחות הרכב", עומדת בדרישת ההבלטה הנדרשת לפי סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, על רקע מבנה הפוליסה וצורתה הכוללת, ובשים לב לכך שסעיף זה מופיע בעמוד הראשון של הפוליסה, תחת הכותרת של 'תנאים כלליים' הכוללת מספר מועט של תניות מהותיות שבסמוך אליהן מופיעה חתימת השוכר, וזאת הגם שהייתי מצפה שגם תניה זו תובלט באותיות בולטות וגדולות יותר. לפיכך, אילו אכן היה הרכב נגנב בשל הותרת הקוד הסודי או המפתח ברכב עצמו, לא היה בכך כדי לפטור את הנתבעים מחבותם.

ואולם, בענייננו, אין מדובר בנסיבות בהן הרכב נגנב כאשר המפתחות או הקוד הושארו בתוך הרכב. אין מחלוקת כי המפתח שהיה צמוד לקוד הסודי היה בבית הנתבע 1 ולא ברכב עצמו. מכאן, שלא ניתן להיבנות מהוראה זו כדי לפטור את התובעת מחבות הכיסוי הביטוחי במקרה של גניבה.

התובעת, שלא טרחה לדווח לנתבעים כי מדובר בביטוח עצמי, לא ציינה כי הפטור מחבות יחול בכל מצב בו הקוד הסודי יישמר יחד עם מפתחות הרכב. גם בכרטיס, ת/4, לא צוין כי הפרת ההוראה לשמור את הקוד הסודי בנפרד ממפתחות הרכב, תביא לשלילת הכיסוי הביטוחי בגין גניבה. מכאן, שלא ניתן בהתבסס על ת/4 או על ההוראה בפרק התנאים הכלליים שבעמוד הראשון להסכם השכירות, כדי לפטור את התובעת מחובת הכיסוי הביטוחי.

התובעת מבקשת להיבנות מן ההוראה שבפרק "אחריות לאבדן או נזק" בעמוד השני להסכם השכירות, לפיה הכיסוי הביטוחי יחול רק בכפוף למילוי כל תנאי ההסכם על ידי השוכר. אין בתניה זו כדי לסייע בידי התובעת.

עסקינן בסייג מובלע שאינו מאפשר את זיהויו. אפילו אנוכי התקשיתי, בתחילה, להבחין בסייג זה בעת שעיינתי לראשונה בהסכם השכירות. סייג זה גם לא צוין בהבלטה כלשהי, ואדם סביר שיעיין במסמך יתקשה מאוד ללמוד על קיומו.

סייג זה גם אינו מופיע בעמוד הראשון, אלא בתנאים הכלליים והצפופים של החוזה בעמוד השני, ומטבע הדברים, אדם סביר מתמקד בתנאים העיקריים שבעמוד הראשון, הכוללים את עיקר תנאיו של הסכם השכירות. וראו, בעניין זה: גם עדותו של הנתבע 1: "לא קראתי את כל הסעיפים שבהסכם ההשכרה אלא קראתי את עיקרי הדברים שבדף הראשון" (פרו', עמ' 10, ש' 16).

אמנם, אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו. ואולם, כאן ענייננו בסייג לתחולת הפוליסה שלא הודגש ולא הובלט באופן שאדם סביר, גם אם הוא מלומד, יתקשה להבחין בו.  ולראיה, שהתובעת טרחה להבליט את הסייג מחבות מקום בו המפתחות או הקוד הסודי נותרו ברכב, אך לא טרחה לקבוע סייג, לפיו הותרת הקוד צמוד למפתח תביא לפטור מכיסוי בגין גניבה.

יתר על כן, תנאי זה, לפיו מילוי כל תנאי ההסכם מהווה תנאי לתחולת הכיסוי הביטוחי, הוא בבחינת תניה גורפת המרוקנת מכל תוכן את הסכם הביטוח. לכאורה, עולה מסעיף זה כי גם הפרה שולית ביותר של הסכם השכירות, אשר אינה קשורה באופן כלשהו לחובת ההשגחה ו/או השמירה על הרכב, תפטור את התובעת מחבותה לכיסוי ביטוחי.

כך, למשל, עולה מהוראה זו כי גם מקום בו הנהג התרשל בנהיגתו, לא יהא לו כיסוי ביטוחי גם במקרה שביטח את חבותו בגין נזק תאונתי או חבות כלפי צדדי ג', וזאת משום שלא עשה ברכב שימוש זהיר ו/או לא נקט בכל אמצעי סביר שבשליטתו כדי למנוע אובדן או נזק.

מטבע הדברים, תאונות נגרמות, בדרך כלל, בשל טעות אנוש, אם בשל רשלנות נהג זה או אחר, ואם בשל אחריות משותפת של שני הנהגים לקרות התאונה. החרגת חבותה של התובעת לכיסוי ביטוחי כל אימת שהנהג התרשל בנהיגתו מרוקן מתוכן את הכיסוי הביטוחי.

אמנם ניתן לטעון כי גניבה היא בדרך כלל מעשה מכוון שלא בהכרח נגרם בשל רשלנות הנהג ו/או המחזיק. ואולם, אם ביקשה התובעת להחריג את חבותה לכיסוי ביטוחי בגין גניבה בכל מקרה של רשלנות או רשלנות רבתי של המבוטח, שומא היה עליה להבליט תניה זו בצורה מפורשת במסגרת הסכם השכירות כפי שנהגה ביחס לנסיבות בהן הושארו המפתח או הקוד ברכב, ואף לציין את הדברים בצורה מפורשת בפרק המתייחס לאחריות לאבדן או נזק ולכיסוי הביטוחי.

משלא עשתה כן, ולאור הוראת סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, אין מקום לפטור את התובעת מן הכיסוי הביטוחי בגין גניבה, וזאת הגם שאני מסכימה כי הותרת המפתח בצמוד לקוד מהווה הפרה של תנאי השימוש שבהסכם השכירות, המחייבים את השוכר "לשמור ולהשגיח כראוי על הרכב", כמו גם הפרה של התחייבות השוכר לנקוט "בכל אמצעי סביר שבשליטתו כדי למנוע אובדן או נזק לרכב בתקופת השכירות" (פרק "תנאי השימוש" בהסכם השכירות, ת/3).

אכן, התנהלות הנתבע 1 במקרה שבפנינו היא התנהלות רשלנית. נדמה לי שגם הנתבע 1 מסכים לכך. כשנשאל אם הותרת המפתח עם הקוד היא פעולה סבירה, השיב: "כולנו חכמים בדיעבד. ברור שעשיתי טעות בדיעבד..." (פרו', עמ' 12, ש' 18-16).

ואולם, גם אם הנתבע 1 התרשל, וגם אם יש בהתנהלותו אפילו רשלנות רבתי (ואיני קובעת מסמרות בעניין זה, בשים לב לכך שהמפתחות והקוד הושארו בתוך הבית, ולא ברכב עצמו), אין בכך כדי לפטור את התובעת מחבותה לכיסוי הביטוחי במקרה של גניבה, מקום שסייג זה לא פורט ולא בואר במפורש בפרק העוסק באחריות לאבדן או נזק, ומקום שסייג זה לא הובלט בהבלטה מיוחדת, כפי שנעשה ביחס לנסיבות בהן הותיר הנהג את המפתחות או הקוד בתוך הרכב עצמו.

למעלה מן הנדרש, אוסיף כי גם אילו סברתי שיש בהוראות הסכם השכירות כדי לפטור מכיסוי ביטוחי בגין גניבה, היה מקום לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי, מקום שמלכתחילה מסרה את מפתחות הרכב בצמוד לקוד  באופן שתרם לתקלה שהובילה בסופו של דבר לגניבת הרכב.

סוף דבר, התביעה נדחית, וזאת מבלי לגרוע מחבותו של הנתבע 1 יחד עם הנתבע 3 לשאת כלפי התובעת בדמי ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה בגין גניבה.

למרות דחיית התביעה, לא ראיתי לזכות את הנתבע 1 שרשלנותו הובילה לגניבת הרכב, בהוצאות משפט. יחד עם זאת, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים 3-2, יחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר מסכום זה רשאית התובעת לקזז את דמי ההשתתפות העצמית בהתאם להוראות הפוליסה."