חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריות המעביד בשל שתיית מתנול ע"י עובד

כאשר החומר הרעיל לא היה נעול והמנוח לא הודרך, לא היו המערערים נדרשים לצפות מה תהא דרך הגעתו של המתנול אליו

 

ע"א  5850/10 וע"א  6981/10 חברת דפרון בע"מ ורן שרייבר נגד עזבון המנוח יבגני גולובין ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 15/4/2012

 

על ידי כב' השופט: א' רובינשטיין

 

עניינו של פסק הדין: מה מידת אחריותו של מעביד לפטירתו של פועל  במקרה שבו פועל שעבד במפעל שבוע ימים שתה לרצונו מתנול (אלכוהול תעשייתי האסור לשתיה) אשר טעה בו לראותו כנוזל אלכוהולי שניתן לשתותו, ונפטר מהרעלה?

 

רקע: מדבור ב שני ערעורים מזה ומזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1863/04 מיום 5.8.09 (לעניין החבות) ומיום 16.6.10 (לעניין הנזק). הערעורים הוגשו על ידי חברת "דפרון" ומנהל הייצור בה על קביעת האחריות בתיק נזיקין ועל ידי עזבון המנוח, רעייתו ובנו על גובה הנזק.

 

בית המשפט העליון קיבל את הערעור של חברת "דפרון" ומנהל הייצורוקבע אשם תורם של המנוח בשיעור של 25%.

 

 

מתוך פסק הדין

 

"סבורני כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים בהם חובת הזהירות של המערערים מכוונת, בין היתר, להגן על עובדיהם. לכן, אף בהנחה שהתנהגותו של המנוח היתה מכוונת, ייצאו המערערים ידי חובתם רק אם לא היה בידם לצפות את הנזק. בדונו בשאלת הצפיות, קבע בית המשפט המחוזי, כי הנזק משתיית חומר רעיל, שלא אוחסן בהתאם להוראות הדין, בידי עובד חדש שלא הודרך, הוא מסוג הסיכונים שהיו המערערים יכולים וצריכים לצפות. נזכור, כי צפיות צריכה להתייחס לתהליך גרימתו הכללי של סוג הנזק שנגרם (כיתן נ' וייס, 804-803). לכן, בנסיבות בהן החומר הרעיל לא היה נעול והמנוח לא הודרך, לא היו המערערים נדרשים לצפות מה תהא דרך הגעתו של המתנול אליו, אלא די בעצם האפשרות שהדבר יתרחש. פרופ' ישראל גלעד בספרו החדש דיני נזיקין – גבולות האחריות(כרך א', תשע"ב – 2012) מבחין בין הצפיות שבמסגרתה קובעים התרשלות לבין זו של הסיבתיות המשפטית. הראשונה נבחנת מראש, מבלי שדרך קרות הנזק ידועה, בעוד שבשנייה נבחן הנזק המסוים בהינתן עובדות גרימתו – האם נזק זה הוא התממשות סיכון עוולתי צפוי (ע' 622, כולל דוגמאות בדבר יישום ההבחנה בפסיקה בפועל). עם זאת כותב המחבר, כי הפסיקה לא נתנה להבחנה זו תוקף "דה יורה", אלא מצאה זהות בין השתיים (ע' 621). מכל מקום, הואיל והנזק בענייננו – מוות כתוצאה משתיית חומר רעיל לא נעול – הוא תוצאה צפויה מראש ובדיעבד כאחד, אין צורך להידרש להבדל זה, והדברים מובאים לשלמות התמונה.

            

הצפיות הנדרשת בטענת ניתוק הקשר הסיבתי היא, כאמור, בין ההתרשלות לבין הפעולה המתערבת, קרי התנהגותו של המנוח בנדון דידן. אין מחלוקת על היותו של המתנול חומר רעיל. ככזה, הדין מחייב להחזיקו בתנאים מסוימים, כגון מיקומו והגבלת הגישה אליו. כן דורש הדין שילוט המורה על מסוכנותו של החומר; הדין עצמו צופה פגיעה אפשרית, ומשכך מגביל את אפשרויות אחסנתו והשימוש בו. כפי שעולה מחוות דעתם של המומחים מטעם שני הצדדים, חשש זה אינו בעלמא. התופעה של שתיית מתנול מוכרת ברפואה, והסיבות לה הוזכרו מעלה. בנסיבות סבורני, כי אין לומר שפעולה זו בלתי צפויה כל עיקר.

          

מעבר לצורך, אשר ליסוד הכוונה, הנה כדי שקשר סיבתי יישלל, נדרש כי התובע-הניזוק בהתנהגותו התכוון להביא לתוצאת הנזק (227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב(1) 313, 324; ראו גם: י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין–תורת הנזיקין הכללית204 (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) (להלן תורת הנזיקין הכללית)). דעת לנכון נקל במקרה דנא, כי למנוח לא היתה כוונה לקחת על עצמו סיכון ממית, קל וחומר, להביא לתוצאותיו של הנזק, ומשכך אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. כללם של דברים, אין להלום את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי."

 

"ככלל, כדי לקבוע קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 22-21). כאמור, כאשר עסקינן ביחסי עובד-מעביד הנטיה היא להימנע ככל האפשר מהטלת אחריות על העובד, בכפוף לנסיבות הספציפיות. במסגרת יחסים אלה יש לשאול, אם בנסיבות חרג העובד מרמת הזהירות המצופה ממנו כעובד אחראי. אכן, אין בהתרשלותו הרגעית של עובד השקוע בעבודתו כדי לקבוע כי שותף הוא לנזק. הוא הדין מקום שטיבה של העבודה או תנאיה, אינם מאפשרים לעובד להישמר מכל משמר ולנהל סיכוניו תדיר (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט 205, 212-211; ע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ' בלומברג, פ"ד יא 1087, 1093). סבורני, כי שתיית אלכוהול אינה באה במניינן של פעולות כגון אלה. בין אם אניח כטענת המשיבים – אף שאינני סבור שכך היה – כי נוכח שכרותו של המנוח השתבש כושר שיפוטו, ובין אם אניח שסבר כי שותה הוא "וודקה חזקה במיוחד" – דומה כי שתיית אלכוהול מרובה לכשעצמה אינה פעולה שעובד אחראי בנסיבותיו של המנוח היה עושה בשעות העבודה. שרידי המתנול שנמצאו בגופו תומכים בכך ששתה כמות לא קטנה, תהא אשר תהא ההגדרה לנטייתו לשתות. ד"ר הלפרין, המומחה מטעם המשיבים, הסכים בחקירתו הנגדית שהמנוח שתה "כמות נכבדה" של לפחות שליש כוס מתנול טהור; הואיל ונקבע כי המנוח שתה תערובת ספירט ומתנול, הסכים המומחה, שכמות הנוזל ששתה בפועל – גדולה עוד יותר (עמוד 13, שורות 18-17 לפרוטוקול). בהסתמך על אותה הנחה, פרופ' אמיתי, המומחה מטעם המערערים, הסיק, כי המנוח שתה כמות נוזל של 1.5-0.7 ליטר (עמוד 59, שורה 10). אדם מן היישוב יודע כי לשתיית אלכוהול משמעותית השפעה על יכולת העבודה. אין היא מן הדברים שעובד סביר ראוי לו שיעשה בשעות העבודה. בנסיבות אלה נחה דעתי, כי יש להטיל על המנוח אשם תורם לנזקו.

 

ככלל, לאחר שנקבע קיומו של אשם תורם לניזוק, תחולק האשמה על פי מבחן האשמה המוסרית. על פי מבחן זה יש להשוות את מעשי רשלנותם של הצדדים או מחדליהם זה מול זה, תוך התבוננות אל נסיבות המקרה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 82-81). בחינה זו אינה עניין שבמדע המדויק, והיא כוללת בתוכה את הצודק והנכון בעיני בית המשפט בנסיבות המקרה (ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה), פ"ד לא(1) 299; ראו גם: עניין סימון, 474).

 

מבחן האשם התורם אינו אלא מבחן ההתרשלות הקבוע בסעיף 35 לפקודה – מבחן האדם הסביר (ע"א 145/80ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 148). לכאורה, בעת חלוקת האשמה חל על המזיק ועל הניזוק מבחן זהה. אולם, המגמה בפסיקה היא לבחון את המזיק בקפדנות רבה יותר. שוני זה נובע מעצם המבחן עצמו. בחינת האדם הסביר, קובעת הוראות הסעיף, מתבצעת בשים לב לנסיבותיו של המקרה. הבדלים בין המזיק לניזוק, כעניין שבנסיבה, יוצרים הבחנה לעניין רמת הזהירות הנדרשת מכל אחד. כך למשל, בעוד שהתרשלותו של המזיק היא "יוצרת אחריות" ונבחנת כלפי הזולת, הנה "האשם העצמי" בוחן את זהירותו של אדם כלפי עצמו (ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ(לא פורסם) – פס' 51 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה)."

 

פסק הדין באתר הרשות השופטת.

עבור לתוכן העמוד