אחריות לפיצוי גנן שנפגע במסגרת עבודתו

תא (נת') 2484-09‏ ‏ ציון כהן נ' ר.ע. מלכה נכסים בע"מ, איילון חברה לביטוח ואח'

בית המשפט: השלום בנתניה

ההחלטה ניתנה ביום: 8/11/2012

ע"י כבוד השופטת: חנה שניצר-זאגא

עניינו של פסק הדין: מי אחראי לפיצוי הנפגע בגין נזקי גוף שנגרמו לו כאשר נפל ונחבל בבור בחצרי הבית המשותף בו עבד כגנן, אם בכלל? באם החברה הקבלנית שבנתה את הבניין ומבטחיה? או האם גם  נציגות הבית המשותף?

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעות לפצות את הנפגע בחלקים שווים וזאת לאחר ניכוי 40% מהתביעה בשל רשלנות תורמת של הנפגע עצמו.

מתוך פסק הדין:

"מטעם נציגות ועד הבית הוגשה חוות דעת של המהנדס דוד אופיר, אשר מתייחס לתיעוד הרפואי שהומצא לעיונו ובפרק הסיכום קובע כי התובע הכיר היטב את הגינה, ביצע את העבודה ברשלנות כאשר הוא פוסע לאחור, בלי לראות את השוחה (בור) שהיתה ממוקמת במקום בולט וברור ולפיכך האחריות מוטלת עליו.

בחקירה נגדית התברר כי מדובר במי שהכשרתו בהנדסה וקונסטרוקציה, לרבות קורס של ממונה בטיחות, אך אין לו ידע מיוחד בתחום הגינון."

"שוכנעתי לקבוע כי התובע אכן נפל ונחבל בהתאם לגירסתו כאשר הבור היה ללא מכסה. שאלת האחריות נגזרת מעקרונות דיני הנזיקין ככל המתייחס לנתבעות כמחזיק במקרקעין  ו/או מחזיק ומנהל הרכוש המשותף בו התרחשה התאונה.

חובתה של החברה הקבלנית אשר בנתה את הבניין לדאוג לתקינותו והחזקתו לשימוש בטוח כלפי הדיירים, המבקרים והמוזמנים כמפורט בפקודת הנזיקין.

חובתה של נציגות הבית המשותף מעוגנת בסעיף 69 לחוק המקרקעין כמי שמנהלת את ענייני הבית המשותף.

לאירוע עצמו לא היו עדי ראיה ישירים, אך לא מצאתי להטיל דופי בגירסתו של התובע לגבי נסיבות האירוע וההתנהלות על פני ציר הזמן עד הפגיעה, טיבה ותוצאותיה."

"חובת הזהירות המושגית התגבשה בענייננו לחובת זהירות קונקרטית והיא חלה בנסיבות על הנתבעות כמי שמחזיק במקרקעין, מזמין העבודה, כדי נקיטת אמצעי זהירות ובטיחות במתקנים ובשטח המקרקעין, בעיקר כאשר מדובר במפגע, קרי בור ביוב ללא מכסה ו/או שוחת ניקוז פתוחה בקוטר עגול  ו/או פתח עגול מכוסה צמחיה.

פסיפס הראיות מוביל למסקנה כי חובת הזהירות הופרה הן על פי עוולת הנזיקין והן על פי עוולת הפר חובה חקוקה, כאשר השליטה במקרקעין היא היוצרת את הזיקה בין הקבלן ונציגות הבית המשותף לבין הסיכונים שנוצרו בשטח ועומדת במבחן הציפיות בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי והנזק הספציפי שהתרחש (ראה בין השאר ע.א. 145/80 הילכת ועקנין, ע.א. 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, ע.א. 1531/04 סידי נ' מלכה, ע.א. 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון).

המדובר במפגע שהיה על הנתבעות לצפות ולנקוט באמצעים למניעתו, אף אם לא ניתן היה לצפות במדוייק את אופן ההתרחשות והנזק, שכן: "המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדוייקת וחדה, די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה." (ראה ע.א. 576/81 בן שמעון נ' ברדה וע.א. 2061/90 מרצ'לי נ' מ"י).

לציין כי מטעם ההגנה לא באה גירסה כלשהי לעניין אמצעים סבירים שניתן היה לנקוט כדי למנוע את התרחשות הנזק.

תחזוקה נאותה ובדיקת פני השטח באמצעים פשוטים ויעילים, היתה יכולה לגלות פתח שוחה ו/או בור ללא כיסוי ומכסה, גם אם היתה צמחיה מסביב.

במכלול הנסיבות בהתאם למבחנים לעניין חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף, מצאתי לקבוע קיומה של אחריות בנזיקין וחלוקתה כלפי התובע בחלקים שווים בין נתבעת 1 (החברה הקבלנית) ומבטחיה לבין נתבעת 4 וצד ג' (נציגות הבית המשותף). "

"מבחן האדם הסביר שנקבע בפסיקה לעניין האשם התורם מתייחס למידת הזהירות שהיה על נפגע לנקוט אל מול מבחן האשמה, קרי העמדת מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה והשוואת מידתם ומשקלם.

בחינה מושכלת של מכלול הנתונים והשיקולים הרלבנטיים, מעמיד את שיעור אשמו התורם של התובע בגבולות 40%. "