חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

העירייה אינה אחראית לתאונת אופניים

דרישות התובע מהעירייה חורגות מגדר אמצעים סבירים בנסיבות העניין. העירייה נקטה באמצעים הסבירים

 

 

תא (ת"א) 25586-07-10‏ ‏ שלמה אשכנזי נ' עיריית גבעתיים

 

בית משפט: השלום בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 10/10/2013

 

על ידי כב' השופטת: יעל הניג

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את העירייה לפצות את הנפגע, תלמיד המתגורר עם הוריו בעיר, אשר, במהלך חופשת הקיץ, רכב על אופניו במדרכה מול ביתו, איבד שליטה, נפל מהאופניים וכתוצאה מכך נחתך בגיד אכילס בקרסול רגלו הימנית?

 

בית המשפט דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"כיום אין חולק שעירייה חבה חובות זהירות למשתמשים בדרכים בהחזקתה. אין עליה אחריות מוחלטת למנוע תאונות. נדרש ממנה לנקוט באמצעים סבירים על מנת להסיר מפגעים. ערימת פסולת גדולה, כזו שלפנינו, הינה מפגע גלוי ובולט וחובתה של העירייה להסירו.

 

אני מוכנה לקבוע שעובדים מטעם העירייה, שכירים וקבלני משנה, חייבים לדווח לה על מפגעים, בפרט על מפגעים גלויים. אני מוכנה לקבוע שעל העירייה מוטלות חובות זהירות במסגרתן עליה לדרוש מהם, להקפיד ולהטמיע אצלם חובת דיווח. עירייה שלא תעשה כן, תימצא מתרשלת ומפרה חובות זהירות. אך כל אלה מתקיימים ב"חלון הזמן" שנסגר עם תום עבודת העובדים. שונים הדברים כאשר מדובר במפגע "טרי".

 

 ביחס למפגע כזה, יש לקבוע אילו אמצעים סבירים היה על העירייה לנקוט על מנת להסירו.  העירייה מפנה פסולת "כבדה" בין פעמיים לארבע פעמים בשבוע. היא פועלת לפחות פעמיים לפי שגרה ולפי הנחיותיה לתושבים ובנוסף על פי קריאות קונקרטיות של התושבים. במקרה זה פעלה העירייה בשגרה ולא קיבלה קריאות או תלונות קונקרטיות מהתושבים או מאחרים. היא לא קיבלה קריאה ותלונה מהתובע ומהוריו. מקובלת עלי עמדת העירייה לפיה לא ניתן לדרוש ממנה להציב מטאטא, פקח או אדם אחר מטעמה בכל שעה ובכל עת, בימי חול ולקראת כניסת שבת, ליד כל מבנה, לרבות מבנה בשיפוצים, על מנת למנוע יצירת מפגעים.

דרישות התובע מהעירייה חורגות מגדר אמצעים סבירים בנסיבות העניין.

העירייה נקטה באמצעים הסבירים העומדים לרשותה על מנת להסיר מפגעים.

די בכך על מנת לדחות את התביעה. "

 

"מעבר לנדרש אדון בשאלת אשמו התורם של התובע. התובע נער כבן 15 בגיל ההתבגרות ורוכב בשגרה על אופניו. הוא רכב על אופניו בסביבה מוכרת לו היטב, במדרכה מול ביתו. קשה מאוד לייחס לו פזיזות, דחף ומשיכה לסיכון ולסכנה כזו שנוטים לייחס לילד קטן. התובע היה מודע בפועל לסכנה, ראה בשתי עיניים פקוחות את המפגע ובכל זאת החליט לקחת סיכון. איני מקבלת את עמדתו בסיכומיו לפיה רכיבה על המדרכה בטוחה יותר עבורו לאור מצב הכביש, חניות בשני צידיו, היותו חד סטרי, פיתוליו ועליותיו. טענה זו לא הוכחה, לא נטענה וממילא נסתרת על ידי התובע. 

 מעבר לנדרש, אצביע על מעין פרדוקס. ככל שהמפגע גדול ובולט יותר מתגברת הדרישה לרמת זהירות תואמת מהמשתמש בדרכים שגם עליו להבחין במפגע. אין הכוונה ל"הסתכנות מרצון" ולשלילת קשר סיבתי מטעמי מדיניות משפטית, אלא בהתאמת רמת זהירות לפי נסיבות העניין. כך לדוגמא, מי שמכניס את ידו במודע ובהבנת הסכנה, לכלי בוער העולה בלהבות, קשה מאוד לשמוע לטענתו על הותרת הכלי במקום נגיש לו או בפגמי ייצור שהביאו לבעירה.

לו נדרשתי, הייתי מייחסת לתובע אשם תורם בשיעור שאינו פחות מ – 80%. "

 

עבור לתוכן העמוד