חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריות לפיצוי יורשי אדם שטבע בבריכה

התובעים לא הוכיחו כדין, כי במקרה דנן הפר הקיבוץ חובה חקוקה כלשהי. טענותיהם לעניין זה בעלמא הן

 

 

תא (נצ') 4384-08-08‏ ‏ עזבון המנוח בראזי מוחמד ז"ל נ' מועצה אזורית מטה אשר - גמור‏

 

בית משפט: השלום בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 9/10/2013

 

על ידי כב' השופט הבכיר: שכיב סרחאן

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המועצה המקומית, את הקיבוץ שמפעיל בריכה ואת חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחרות חוקית לפצות יורשיו של אדם שטבע למוות בבריכה?

 

בית המשפט דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983). (להלן: "פרשת ועקנין"). וכן, ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק-הדין האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה  שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, [פורסם בנבו] מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל , [פורסם בנבו] מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ ,[פורסם בנבו] מיום 7.4.2010).

 

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נומאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף

 

ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן:

"   * שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך."

(ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 15.7.2013)."

 

"כמבואר, במועדים הרלוונטיים לתובענה, הקיבוץ לא הפעיל את גן האירועים. הוא התקשר עם יגאל בחוזה ההפעלה, להפעלת גן האירועים. במקום, קיימת גם גדר המפרידה את אתר הבריכה מגן האירועים. בגדר ישנו שער שמאפשר מעבר הולכי-רגל מגן האירועים אל אתר הבריכה. יגאל הוא בעל השליטה והפיקוח על גן האירועים, כולל כניסת העובדים של גן האירועים לאתר הבריכה. בפניי, לא הוכח כדין, כי הקיבוץ התרשל בהתקשרותו עם יגאל בחוזה ההפעלה, לא כל שכן שהתרשל כלפי המבקרים באתר הבריכה, כולל מסיגי גבול. הבריכה לא טומנת בחובה סכנה בלתי סבירה כלשהי. כמבואר, הקיבוץ נקט בכל סידורי הבטיחות על-פי הדין, הן בבריכה עצמה והן מסביב לה, בכדי להבטיח את בטיחותו ואת בטחונו של הציבור העושה שימוש באתר הבריכה, כולל מבקרים ללא רשות. למרבה הצער, המנוח, נכנס לבריכה ללא רשות. בכניסתו לבריכה, הוא הסיג את גבולו של הקיבוץ. (ת/1, צירוף ה', ש' 13-1) גם אם הוא נכנס דרך שער גן האירועים, הוא נכנס ללא רשות, והסיג את גבולו של הקיבוץ. לא הוכח בפניי, כי יגאל או אדם אחר מוסמך הרשו למנוח להיכנס, ביום התאונה לגן האירועים, לא כל שכן לבריכה. ויודגש: לפי עדותו של שאד, גן  האירועים "סגור בשערים בגובה של 2.5 מטר עם מנעולים" (ת/1, צירוף ז', ש' 21).

 

וכן, המנוח היה, בחייו, אדם רגיל ושפוי בדעתו. לא סבל ממגבלה גופנית או שכלית (ת/1, צירוף ה', ש' 12-11). הוא לא ידע לשחות. (ת/1, צירוף ה', ש' 15). חרף כל סידורי הביטוח שננקטו כדין על-ידי הקיבוץ במטרה להבטיח את בטיחותו ובטחונו של כלל הציבור העושה שימוש באתר הבריכה, כולל מסיגי גבול, נכנס המנוח לבריכה, מרצון, ולמרבה הצער הוא טבע במקום.

למותר לציין, כי לא קיים חשש לפלילים במותו הטראגי של המנוח. על הגופה לא היו סימני חבלה טריים. (ת/1, צירוף ב', עמ' 16.) תיק החקירה במשטרה נסגר.

 

התובעים לא הוכיחו כדין, כי במקרה דנן הפר הקיבוץ חובה חקוקה כלשהי. טענותיהם לעניין זה בעלמא הן. אזכיר עוד, כי בכתב התביעה המתוקן, לא פירטו התובעים את הוראות החיקוק שלטענתם הופרו על-ידי הקיבוץ. תקנות ההסדרה לא היו בתוקף בזמן התאונה.

 

הנה-כי-כן ועל-יסוד הראיות הנסיבתיות המונחות בפניי, והדברים נאמרים בצער ובכאב רב, מסקנתי היא, כי התאונה ומותו הטראגי של המנוח נגרמו, ככל הנראה, מתוך הסתכנות מרצון, כאמור בסעיף 5 לפקודה. יש להניח, כי המנוח, ככל הנראה, ידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף, ככל הנראה, את עצמו למצב זה מרצונו.

 

שמינית, התובעים נמנעו, מדעת, מהזמנה לעדות של עדי הגנה קרדינאליים, אשר לפי ניסיון החיים ותכתיב השכל הישר, עשויים היו לתרום עד למאוד לחשיפת האמת ועשיית הצדק. כוונתי היא ליגאל ולמר פארס חאלד הייב. בפניי אין הסבר סביר ומהימן למחדל זה. לתובעת 2, לא היה הסבר להימנעות התביעה מהזמנת מר פארס חאלד הייב, מעבידו של המנוח בגן האירועים, לפי הנטען. (עמ' 5, ש' 25-24). מחדלם זה של התובעים, מחזק את גרסת ההגנה וראיותיה.

...

התוצאה היא, כי התובעים לא הוכיחו כדין את עילת תביעתם. דין התביעה להידחות, וכך אני עושה. "

עבור לתוכן העמוד